"הבת": סוחט דמעות, גם של אושר
טובי השחקנים של אוסטרליה מככבים בדרמה "הבת", וזה ניכר על המסך. לכאורה העלילה מזמנת מניפולציות רגשניות זולות, אבל תצוגות המשחק עם הניואנסים המדויקים וצילומי הנוף יפים סוחפים אותנו ביעילות לעבר שיא הרגש
כשחושבים על קולנוע אוסטרלי קל לדמיין סיפור שמתרחש בנהר שורץ תנינים, בסביבה פוסט אפוקליפטית או בשכונה שכוחת אל עם גלגלי שיחים יבשים. כשמשתחררים מהסטראוטיפים מקבלים את "הבת". דרמה על שתי משפחות ועוד הרבה יותר מכך. מה שבולט מבחינת הנוף והאזורים שבו היא מתרחשת הוא שהכול נראה ירוק, מלא טבע בעיירה קטנה וכפרית מאוד.
העצים שבעיירה מספקים לאנשיה פרנסה. שנים שהמנסרה שבבעלות הנרי (ג'פרי ראש) מעסיקה את הגברים, צעירים כמבוגרים. גורל המנסרה, לצד חתונתו של הנרי לסוכנת הבית שלו אנה (אנה טורב), שצעירה יותר מהבן שלו, הם חלק מהאירועים שנמצאים ברקע ומלווים את העלילה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
כריסטיאן (פול שניידר) חוזר לעיירה שעזב לפני שנים כדי להשתתף בחתונה של אביו. הבית הגדול שבו חיה ומתה אימו, בת הזוג החדשה ואביו שמנסה להתנהל כאילו שעסקים כרגיל - לא ממש נעימים לו והוא מוצא נחמה בחבר נעוריו אוליבר (אוון לסלי). הוא מכניס את האורח לביתו, מכיר לו את אשתו שרלוט (מירנדה אוטו), בתו הדוויג (אודסה יאנג), ומפגיש אותו מחדש עם אבי המשפחה וולטר (סאם ניל) שהיה שותף וחבר טוב של אביו בעבר.
השניים מייצגים הפכים של מדדים להצלחה. כריסטיאן לא חי באזור, המבטא שלו בקושי מורגש, על פניו הוא חי את החלום. אוליבר נשאר מאחור למרות שהיה סטודנט מבטיח, עובד במנסרה, אבל מאוהב באשתו, ומעריץ את בתו - אותה הוא תופס כחכמה יותר ממנו וכמי שתגשים, פשוטו כמשמעו, את כל מה שהוא ויתר עליו.
חיי המשפחה של אוליבר כל כך מוצלחים שהם על גבול המעצבנים. הם מצליחים להתחמק מכך על ידי משחק אמין להפליא ודמויות שקשה שלא לחבב - במיוחד את וולטר, הסבא המעט מעורער שגונב את ההצגה, ומתחזק שמורת טבע קטנה משלו בחצר האחורית בה הוא נותן מקום לחיות בר פצועות. וכן, יש שם גם אווזה שנורתה בציד על ידי הנרי שהביא לו אותה. המטאפורה הברורה תלך ותתבהר עוד יותר בהמשך.
בינתיים, אנחנו לומדים להכיר קצת את הדוויג, שמעבר להיותה ההבטחה הגדולה היא גם מתבגרת שמגלה את המיניות שלה, באופן שמצליח לייצג תשוקות ורגשות כאלו בגיל ההתבגרות בעדינות ובכבוד.
אצל כריסטיאן עניינים לא זוהרים כמו שהם נראים, כשהוא מתקשה להתמודד עם טראומות מהעבר וענייני אלכוהול וזוגיות מההווה. האלכוהוליזם שלו הוא נקודת החולשה העיקרית והיחידה בגדול בסרט. כשהוא שותה הוא עושה את זה במלודרמטיות כזו עד שהוא קצת נראה כמו שחקן שמשחק אלכוהוליסט.
בזמן שהעולם שלו הופך לאתר שמיועד להריסה, האהבה הגדולה של אוליבר למשפחתו מתריסים, וברור שמשהו עומד להשתבש בענק. ואכן, הטוויסטים בעלילה ברורים כשמש. אם היה מדובר בסיפור פואנטה או בסרט שמטרתו להפתיע, היה אפשר לעצור כאן, להתמרמר, וללכת.
אבל זה לא מה ש"הבת" רוצה לספר לנו. הוא פועל על ההנחה שהצופים מבינים מה עומד לקרות (ופירוט מעבר לכך פשוט יקלקל את ההנאה שבצפייה) - וגורם לחוויית הצפייה להיות מרתקת בגלל העובדה הזו. הוא בונה את המתח מתוך ההבנה, ביחד עם הדמויות, שלב אחרי שלב, מה קרה, ומה ההשלכות של הדבר העצום והנורא הזה.
הסרט מצליח להעביר סוגי אופי, אישיות שונים, עולם שלם בכל דמות, ניואנסים ביחסים ביניהן וקשרים של שנים - בלי דיבורים מיותרים. יש בו דיבורים, כן. אבל הוא נעדר לטובה את ההסברים המייגעים שמקבלים בדרך כלל כשאחת הדמויות היא בן שחוזר הביתה אחרי זמן רב. הדברים נמסרים באופן ברור, אבל לאט לאט, בצורה הדרגתית. המידע נחשף לנו כך שכל זיכרון של הדמויות, וכל רגש שלהן זו כלפי זו מקבלים פרשנות חדשה כשפרטים נוספים מתגלים.
"הבת" יכול היה בקלות להיות מלודרמה בכיינית טיפוסית. הוא עשוי מכל החומרים הנכונים. השימוש שנעשה בהם הופך אותו ליצירה קולנועית שמטפלת ברגשות ובקשרים הגדולים ביותר: משפחה, חברים, אמון ובגידה, חיים ומוות - בצורה ריאליסטית בזכות הדיאלוגים והמשחק המצוין. ולכן כששיא הרגש מגיע - הוא מצליח להיות אמין ומצמרר.
"הבת" (אוסטרליה"). במאי: סיימון סטון. שחקנים ראשיים: פול שניידר, ג'רמי ראש, אוון לסלי, מירנדה אוטו, אנה טורב, אודסה יאנג וסם ניל. אורך הסרט: 96 דקות.
