על כוחה של המוזיקה בהנצחת רוח האדם

ביום הזיכרון מתכנס עם ישראל ליממה בה המוזיקה מהווה ביטוי לרגש, לכאב ולגעגועים לנופלים. שירי הזיכרון, שהפכו עם השנים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, מהווים לא רק את פס הקול שמלווה את יום הזיכרון, אלא גם דרך התמודדות, העצמה וחיזוק של משפחות הנופלים.

עדות לכוחה של המוזיקה ניתן למצוא בפרויקט יוצא דופן, המתקיים בשיתוף עם הטלוויזיה החינוכית ונקרא "אחד חסר", במסגרתו סטודנטים צעירים של בית הספר רימון למוסיקה מתנדבים להלחין מילים שנכתבו על ידי חללי צה"ל ומערכות הביטחון או טקסט שכתבו בני המשפחות השכולות ליקיריהם, ולהפוך אותם לשירים.

המפגש של הסטודנטים עם משפחות השכול, בחירת הטקסטים, הבנת הרגשות המקופלים בהם, דורשים התחברות ואינטימיות שקשה להעביר במילים, ובין הסטודנטים למשפחות הנופלים נוצרים חיבורים בנפש וברגש שבאים לידי ביטוי באמצעות המוסיקה.

לעיתים, הסטודנטים קרובים מאוד בגילם לנופלים, דבר שהופך את המפגש בינם לבין המשפחות השכולות למרגש במיוחד. ברעד, הן פותחות את המחברת או את היומן שהותיר אחריו בן המשפחה האהוב שאיננו, וחושפות בפני הסטודנט את השיר, המכתב, הסיפור או הזיכרון שכתב. לעיתים הן פותחות ספר זיכרון שיצרו בעצמן ומתמודדות שוב עם הטקסטים שכתבו לזכר יקירם עוד אז, כשהפצע היה טרי.

רוצים ללמוד על הבן או האב שנפל, מה הביא אותו לכתוב את מה שכתב

לאחר בחירת הטקסט, מתחילה מלאכת העיבוד וההלחנה. הסטודנטים שואלים שאלות, רוצים ללמוד על הבן או האב שנפל, מה הביא אותו לכתוב את מה שכתב, מה עבר בחייו ומה עיצב אותו כבן אדם, איזו מוזיקה ואילו אמנים אהב לשמוע.

מה שואלים כדי לתפוס בצליל, בלחן ובמילה, את מהותו של אדם שהיה ואיננו עוד? כיצד נותנים ביטוי בצלילים לתחושות, לאהבות, לאכזבות, לחוויות החיים, של הבן, האח, האב שאבד, ובו זמנית מאפשרים למשפחות להביע את הכמיהה והאהבה להם? הרצון של הסטודנטים שלא לאכזב הוא עז ביותר והם נותנים את כל כולם למשימה.

רגעים של נחמה ואפילו של צחוק

לא קל להן, למשפחות, לחזור ולחלוק זיכרונות כואבים, אולם נדהמתי לראות, למרות הקושי, כיצד התהליך מביא איתו רגעים של נחמה ואפילו של צחוק, מאחר ויש משהו בעיסוק במוזיקה שהוא מאוד חיובי ומאוד מחבר לחיים. הוא מאפשר למשפחות לזכור את יקיריהם ברגעים הכי טובים. פתאום, הפרויקט כולו הופך עבורן לא לביטוי של אבל, אלא להנצחת הזיכרון של בן משפחתן שנפל והזדמנות להוקיר אותו.

על אף שהעבודה על השירים מצריכה המון כוחות נפש ויכולת הכלה, סטודנטים רבים ברימון רוצים לקחת בו חלק ורואים בו זכות גדולה ושליחות. צלילי השיר החדש נולדים לעיתים מדפים צהובים ומקומטים, מלוחים וספוגים מדמעות. דפים אלו עוברים לידי הסטודנטים המוכשרים שאוחזים אותם ברעדה, דומעים יחד עם המשפחות ומלחינים, דומעים ושרים, דומעים ומחבקים את בני המשפחות, שהפכו בזכות הפרויקט לחלק מחייהם. עבור התלמידים זו חוויה שמחברת אותם ליום הזיכרון באופן שמעטים חווים, מעצבת ומעצימה אותם הן כבני אדם והן כמוסיקאים שמתבקשים להנציח את רוח האדם.

המפגש המסכם, בו מבצעים הסטודנטים את השירים המוגמרים בפני המשפחות, הוא מעמד מרגש מאין כמוהו. זוהי ההזדמנות של התלמידים לגמול לבני המשפחה על האמון הרב שנתנו בהם ועל הזכות שנפלה בחלקם להיות חלק ממפעל ההנצחה של אותה משפחה. הם עומדים מול המשפחות, שרים, ומתפללים בכל ליבם שהמשפחות יאהבו את התוצר, שיזהו בו את עצמם ושהוא יביא נחמה כלשהיא לנשמתם. חלקם לא ישנים לילות לפני אותו רגע מרוב התרגשות. לאחר הביצוע, הרגע שבו משפחה קמה לחבק את אותו סטודנט, הוא רגע שבו אף עין לא נותרת יבשה.

נזכור את הנופלים גם באמצעות שירים אלה, פרי עבודה משותפת עם משפחות השכול

השירים הללו מצטרפים גם הם לפס הקול המיוחד שמאפשר לכולנו להתחבר ולהתייחד עם זכרם של הנופלים, לזכור את מי שהיו ולהוקיר להם תודה על שנתנו את חייהם כדי שנוכל לחיות בארץ הזאת. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, נזכור את הנופלים גם באמצעות שירים אלה, פרי עבודה משותפת עם משפחות השכול, ונהיה גאים במוזיקאים הצעירים שהתנדבו לחבק אותן בצלילים.

סוזי/ סמ"ר גלעד יעקובי ז"ל

דוגמא לאחד השירים שהולחנו הוא שירו של סמ"ר גלעד יעקובי ז"ל, לוחם גולני, נפל בתאריך 20.7.2014 בתקרית בסג'עיה שבעזה, במהלך מבצע צוק איתן. בן 21 היה בנפלו. הטקסט ממנו גובש השיר נכתב על ידי גלעד עצמו והוא עוסק במכוניתו, לה קרא "סוזי", סוזוקי אדומה ישנה שגלעד אהב מאוד ונהג בה מסוף התיכון ועד הגיוס.

הטקסט נכתב כמעין "הספד" לסוזי, לאחר שגלעד עבר תאונה שבעקבותיה הרכב נמכר לחלפים (total lost). לאחר מותו של גלעד, קיבל הטקסט משמעות חדשה (ומצמררת) והפך לשיר אשר משמש עדות לחוש ההומור המיוחד של גלעד, לאופיו ולאהבתו העזה לחיים ולמכוניתו.

את השיר ערכה, עיבדה והלחינה טל אבן-צור, סטודנטית בבית הספר רימון למוסיקה.

סוזי טוטאל לוסט

טקסט - גלעד יעקבי ז"ל (עריכה - טל אבן-צור). לחן ועיבוד - טל אבן-צור.

סוזי, יפה שלי.

ליווית אותי מהרגע הראשון.

סוזי, את נתת לי ביטחון.

הו סוזי.

סוזי, יפה שלי.

סלחת לי על הרבה נסיעות עייפות.

סוזי, הגעת למהירויות מדהימות.

הו סוזי.

פזמון:

כמה אוהב אותך סוזי,

בך לא יסעו-זי,

לא עוד.

על הכביש את לא תזוזי.

היה לנו טוב סוזי,

היה לנו טוב.

סוזי, יפה שלי.

לא היית צריכה איזה מנוע ענקי.

לא ריפוד מעור ולא גימור איטלקי.

אוי סוזי.

הראית לי מה חשוב באמת בחיים,

חברות, נאמנות, הנשמה שבפנים.

אוי סוזי.

פזמון:

כמה אוהב אותך סוזי,

בך לא יסעו-זי,

לא עוד.

על הכביש את לא תזוזי.

היה לנו טוב סוזי,

היה לנו טוב.

חצית הרים,

כנגד כל הסיכויים.

תהיי נשמתך,

חקוקה בצרור החיים.

סוזי,

כמה עצב חשתי,

כשהודיעו לי שהפעם זה סופי,

שהתיקון שלך הוא בעצם לא רווחי.

אוי סוזי.

הערב, ערב יום הזיכרון, יום שלישי ה- 10 למאי, ישודרו בטלוויזיה החינוכית ארבעה סרטונים אשר יציגו את סיפורן של המשפחות השכולות שהשתתפו בפרויקט, את השירים שיצרו עם הסטודנטים מבית הספר רימון למוזיקה ואת מפעלי ההנצחה שהקימו לזכר יקיריהם. הסרטונים ישודרו היום בערוץ 23 בשעה 21:00 ומחר בערוץ 2 בשעה 14:30.