"אלוהים לא חייב לנו כלום": לדבר עם ילדים שכולים
"אני אומרת לילדים שנפתלי עם ה'. שהוא כבר לא צריך את הגוף שלו", מספרת הרבנית רחל שפרכר פרנקל, שאיבדה את בנה נפתלי באירוע חטיפת הנערים, במלאת עשור להירצחן של מתת רוזנפלד וכנרת מנדל. איך מדברים עם ילדים שכולים על אמונה ואלוהים? למה להתפלל אם זה לא יעזור? ואיך אפשר להאמין בו אחרי מה שקרה?
בעיצומו של אירוע חטיפת הנערים, לפני כמעט שנתיים, כשמדינה שלמה נאחזה בתקווה ובתפילה, נחקק רגע מכונן בתודעה הציבורית הישראלית. היה זה כשהרבנית רחל שפרכר פרנקל הגיעה לכותל המערבי, והוקפה בילדות ששיתפו אותה באמונתן הבלתי מעורערת שהתפילות יעזרו ונפתלי, בנה, ישוב. "תזכרו שהקב"ה לא עובד אצלנו", אמרה להן.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
פרנקל לא קלטה באותם הרגעים את עוצמתן של המילים שחצו את שפתיה. בשיחה שניהלה עם ד"ר אילה בלוך, פסיכולוגית שיקומית ונוירופסיכולוגית, במלאת עשור להירצחן של בנות הדוד מתת רוזנפלד (אחיייניתה של ד"ר בלוך) וכנרת מנדל - כינתה את משפט המפתח ההוא "אידיוטי", אך משמעותי בדיעבד להתמודדות האמונית הציבורית עם האסון.
יום הזיכרון בערוץ היהדות :
- "מסע נפשי קשה": מפעל ההנצחה של בנות האולפנה
- "השכיבני לשלום": תפילתה של הנרצחת הפכה לשיר
- מחקר: יתמות ואשמה מובילות לחזרה בתשובה
"ניסוחים שמובאים בצורה כזו, מתבררים כפשטניים ביותר", שפרכר פרנקל אמרה בשיחה על שכול ואמונה, בערב הזיכרון למתת וכנרת. "אבל בדיעבד התעורר בעקבות זה דיון שהיה חשוב לנו בזמן ההוא, כי הרי כבר היינו בסרט הזה, וכשאומרים את זה בדיעבד, זה תמיד אפולוגטי לשאלה לאן הלכו כל התפילות שלנו. פה הייתה לנו אפשרות להתמודד עם השאלה הזו גם מהכיוון של אנשים שלא נוהגים להתפלל. ובשבילי זה היה חסד גדול במבט לאחור".
לדבר באמונה שלמה
איך מדברים עם ילדים שכולים על אמונה ואלוהים? למה בכלל להתפלל אם זה לא יעזור? ה' מקשיב לנו? ה' הוא טוב? ואיך אפשר להאמין בו אחרי מה שקרה? אלו מקצת השאלות ששואלים ילדים ומבוגרים שחוו אסון. הרבנית רחל פרנקל מכנה את עצמה "טירונית" בשדה השכול, אבל מעמדה ומקצועה מביאים אותה למפגשים מרובים עם ילדים, בני נוער וגם מבוגרים המבקשים להבין.
"יוצא לי לדבר עם המון אנשים בהקשרים שונים, והשיח שאני מדברת איתם הוא מאוד שונה מזה שאני מנהלת עם ילדיי, וזה מוזר קצת. כי יש דברים שמאוד מנוסחים לי כשאני עומדת מול שמיניסטים, אבל אצלי בבית אני לא משוחחת את השיח הזה ממש", היא מודה.
"כשעולה שאלת האמונה מול נוער, יש כל מני דברים שחשוב לי להגיד: שיש אנשים שחווים את האמונה שלהם כסלע יציב שלא משתנה, ויש אחרים, כמוני למשל, שהאמונה עבורם דינאמית מאוד: לפעמים הם מאוד קרובים, ולפעמים מאוד רחוקים, ולפעמים חווים ספקות יסודיים, וזה בסדר גמור. הקב"ה יכול להכיל אפילו את הספקות שלי".
אז איך מתמודדים עם אמונה באלוקים כשקורים דברים רעים?
"קודם לאסון קרו דברים רעים לאחרים, והאמנתי. עכשיו משהו רע נגע בי. אז מה השתנה? מבחינתי זה שיעור בענווה ובפרופורציות. שיעור באמונה. התפיסה הזו שהקב"ה לא חייב לי כלום, מתאימה לעולמי, ואני מוצאת את עצמי מדברת על זה עם אנשים.
"אבל בבית הדברים לא נפתחו בצורה כל כך בוטה. יש לנו עכשיו חור במשפחה, אז הבן הגדול לומד
"ואז יש את הצעירים, וזה שיח של צעירים. הילד בן החמש יעשה קשקוש, ויגיד לי לשמור את זה לנפתלי ל'תחילת המתים'. ונעמה בת השש אומרת: אמא, את יודעת? יש משהו טוב בזה שנפתלי מת לפני שהתחלתי את כיתה א', כי מאז הוא הולך איתי לבית הספר כל יום.
"כחודש לאחר שמצאו את נפתלי, שמעתי אותם אומרים ב'קריאת שמע' על המיטה, את התפילה 'בשם ה' אלוקי ישראל מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל, ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל, נפתלי מסתכל - ועל ראשי שכינת אל'. ואז שלמה הקטן נורא התרגז: 'אבל אתמול אמרנו נפתלי...' ואחותו ענתה לו: אבל אומרים את זה שלוש פעמים. ומאז הם אומרים פעם לנפתלי, ופעם לאייל, ופעם לגלעד. בהתחלה חשבתי שזה סתם סיפור חמוד, אבל עכשיו אני מבינה אילו כוחות יש לזה".
שפרכר פרנקל מודה כי יותר קל עם קטנים ועם זרים מאשר עם המתבגרים. "שאלות שהנוער שואל את הגברת-הזו-שבאה-לדבר-איתם, לא נשאלות בתוך הבית. אז אני לפעמים דוחפת דברים. חלק מהשיחות המוחמצות שלי עם נפתלי שכבר לא יקרו, זה שלא שאלתי אותו דברים. נתתי לו את המקום שלו".
האם האמונה בתחיית המתים עוזרת?
"ביום שני אחר הצהריים קיבלנו את הבשורה שמצאו את הבנים, והיינו צריכים לדבר עם הילדים - כל אחד לפי הקרבה שלו לנפתלי והגיל שלו. היה אתנו צוות מטכ"לי, ופנינו אליהם בשאלה: איך מספרים לילדים. והיה שם בחור, איש השומר הצעיר שמאוד רחוק מעולמנו הדתי, איש צדיק. והוא אמר: תשתמשו בכל כלי שעוזר לכם בעולמכם, תחיית המתים, מה שהולך. וזה לא עזר לי בכלל.
"וככה הרגשתי ביום שני אחר הצהריים: שתחיית המתים לא רלוונטית לחיי. ואבי עמד לידי ואמר:
"כשהילדים מדברים על תחיית המתים אני אף פעם לא סותרת אותם. אבל אני איכשהו מנסה לתת להם הרגשה שזה לא יקרה בקרוב... אני אף פעם לא אומרת שום דבר שסותר את זה, וכשהם מעלים שיח כזה, אני מתגלגלת עם זה. אני רק אומרת שבחיי אין לזה חלק דומיננטי, ואני מרגישה לא נוח למכור את זה בתור פתרון".
"בעולמי האישי יש לי יותר מדי ידע על מה שנאמר אודות תחיית המתים ביהדות, ופחות או יותר אף אחד לא יודע על זה כלום. אז בסופו של דבר, זה לא שימושי לחיי בכלל. אבי חשב דווקא שכן, אבל לא פתחנו את זה שוב".
"אני מדברת על זה שנפתלי עם ה'. שהוא כבר לא צריך את הגוף שלו. זה דבר שאני מרגישה מספיק נוח להגיד, על אף שגם על זה אני לא יודעת שום דבר ודאי, אבל אני מרגישה יותר נוח להגיד את זה. כל אחד עובד עם מה שהוא מרגיש נוח איתו.
"על דברים כמו וריאציות על הישארות הנפש אני לא מרבה לדבר, אבל כשזה עולה, אז אני מרגישה עם זה בנוח. ועדיף לי לדבר על נוכחות עכשיו מאשר על נוכחות שתהיה בעתיד".
"אני שומרת לעצמי את הזכות לבכות"
שפרכר פרנקל, באופן אינטואטיבי לחלוטין, זורמת עם דרכי האבל של ילדיה. "אני מנסה להעביר
לילדים שיש להם רשות. שאין 'דרך נכונה' לעשות את זה. פגשתי משפחות שהרגישו שהן צריכות רשות ממישהו לבכות, לצחוק או לשמוח. הרשות נתונה.
"נעמה בת השש שאלה אותי אמא, זה נכון שאת מתאפרת רק כשאת מגיעה לעבודה כדי שתוכלי לבכות בדרך? אמרתי לה: אני לא כל יום בוכה כל הדרך, אבל אני שומרת לעצמי את הזכות לבכות".
- ד"ר אילה בלוך היא פסיכולוגית שיקומית ונוירופסיכולוגית, מנכ"לית ומנהלת מקצועית של המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש, דודתה של מתת רוזנפלד (היכנסו כאן לאתר מתת
).
- במלאת עשור להירצחן של מתת וכנרת, נערך ערב זיכרון וסדנה להתמודדות עם אבל של ילדים.
לפנייה לכתב/ת 
