5 שנים בג'ט לג: כך נראו חיי כמתמחה במשמרות של 26 שעות
חמש שנים של ג'ט לג תמידי, חוסר במאות שעות שינה, עצבנות, עייפות ובעיקר ייאוש. טור אישי על הסיוט שעובר על המתמחים, ועל המחיר שאתם משלמים
צפו במחאת המתמחים ברשת:
ארבע לפנות בוקר היא שעת האימה במסדרונות בית החולים. השעה העשרים לתורנות, שהחלה אי שם בשמונה בבוקר ותסתיים במקרה הטוב אחרי 26 שעות רצופות, היא השעה שבה כובד העיניים הטרוטות כבר אינו מצליח להתגבר על כוח המשיכה.
ביום הראשון שלי להתמחות ברפואת ילדים, עדיין לא הבנתי את מבטם מלא הרחמים של המתמחות והמתמחים הוותיקים במחלקה. אני הייתי מפוצץ באנרגיות חיוביות, ואילו הם כאילו רוצים לומר: "חכה חכה, עוד כמה ימים החיוך הפתטי הזה שלך יעלם". אלא שבאותה עת, האופטימיות האנרגטית עטפה כל תא בגופי.
המשכתי במרץ בביקור הרופאים, בטיפולים, בהתרוצצויות, בישיבת הצהריים, ובהמשך בקבלת 6 מחלקות נוספות עמוסות בילדים, עליהן אהיה אחראי לבדי במהלך הערב והלילה הקרובים.
סמוך לשתיים בלילה, כשכבר ביצעתי החייאה אחת, החלפתי עשרות עירויים שנסתמו, חילקתי מאות הוראות לאחיות שש המחלקות עליהן הייתי אחראי והגעתי למאות החלטות רפואיות, חלקן גם קריטיות, חשתי בעייפות מתחילה לתת את אותותיה.
העייפות נותנת את אותותיה. ד"ר איתי גל
הקריאות לא מפסיקות להגיע
הסלולרי התורן שהיה מצוי בכיסי לא פסק מלצלצל. עוד ועוד אחיות מהמחלקות השונות המשיכו להעביר אליי קריאות על ילדים במצוקה. תינוק אחד העלה חום, ילד אחד סובל מקשיי נשימה, ונער חולה סרטן לוקה בקריסת מערכות. אני מנסה לתזז ולנווט בין המחלקות והקריאות הרבות, לא חושב על הפחד, לא מהרהר באפשרות שהטעות הקטנה ביותר עלולה לעלות בחיי אדם, להרוס משפחות ולהחריב את החלום שלי להיות רופא.ואז הגיעה שעת האימה. ארבע לפנות בוקר, השעה העשרים לתורנות. הגוף דואב כל כך, העיניים רק רוצות להיסגר ולנום. אבל יש עוד כל כך הרבה עבודה. עוד לא התכוננתי לישיבת הבוקר בה צפויים הפרופסורים להביך ולעלוב בי על כל אישפוז, כי זו דרך החינוך בה הורגלו בעבר, לימוד תוך כדי השפלה. בשעה עשר בבוקר, בתום 26 שעות של התרוצצות, העמסתי את הילקוט על הגב בדרך הביתה, מקווה שלא אנקר על ההגה ורק אגיע לישון.
מופע האימים הזה עוד יחזור במשך חמש שנות ההתמחות, אחת לכמה ימים. חמש שנים של ג'ט לג תמידי, של חוסר במאות שעות שינה, של עצבנות עייפות ובעיקר ייאוש. פרופ' יהודה שינפלד, מומחה לרפואה פנימית כינה את המתרחש במחלקות בית החולים בלילות "פיגוע המוני". את הרופא המתמחה התורן הוא הגדיר כ"קוסם המנווט בין הפעולות הרבות שעליו לבצע לבדו" והתריע כי "הדרך לטעויות אנוש – קצרה".
השעות הארוכות פוגעות בנו - אבל בעיקר בכם
מחקרים רבים בעבר כבר העלו כי העייפות והתשישות הפוקדים את הרופאים בתורנויות, גורמים להם לתפקד באופן דומה לאדם שיכור בעל רמת אלכוהול גבוהה בדמו. האיחוד האירופי כבר הבין כי הטעויות הללו גובות חיי אדם, ואסרו על רופא לעבוד מעל 13 שעות רצופות.אבל בישראל, חטא ההיבריס עדיין דובק בראשי מערכת הבריאות. שר הבריאות ליצמן, הכריז השבוע מעל דוכן מליאת הכנסת, כי "אי אפשר לפתוח את ההסכם של הרופאים הסגור עד לשנת 2020". כן, זהו אותו שר בריאות, שהצהיר לפני כמה שבועות, כי אינו חושש מאיש, גם לא מתאגידי ענק, אלא רק מחיי אדם. קושי ב"פתיחת הסכם" לדבריו, מניע אותו להגביל את שעות עבודת המתמחים המותשים. ואתם – משלמים את המחיר.
קצרה היריעה מלתאר את סיפוריהם של חבריי וחברותיי הרופאים, מקרים שכמעט הסתיימו במוות בשעת תורנות. סיפורים שגרתיים על טעויות במינוני תרופות, ניקור מול מכונת ההרדמה בעת ניתוח לילי, עירויים שלא חדרו לוריד וגידולים סרטניים שהתפספסו בפענוח צילומי סי.טי. התופעות המחרידות האלה ממשיכות לקרות יום יום, ולמטופל נותר להתפלל ש"לי זה לא יקרה".
בחרנו ללמוד רפואה מתוך האידיאל הנשגב הזה, להציל חיי אדם. נדרנו את שבועת היפוקרטס כדי לרפא להציל ולטעת תקווה בלבותיכם. אבל כשאנחנו עוטים את מדי הסקראבס הכחולים ונכנסים לתורנות בת 26 שעות רצופות, החלום הזה הופך לשדה קרב אלים ואכזרי שפוגע לא רק בנו הרופאים, אלא גם בכם.
אחרי שנים רבות כל כך, בעיניים טרוטות ובאפיסת כוחות האופיינית כל כך לתקופת ההתמחות, פותחים סוף סוף הרופאים הצעירים במלחמת הישרדות מהמוצדקות שיש, כי אי אפשר עוד לשתוק. כטובעים הנאחזים במים הם זועקים: הקשיבו לנו, הפסיקו את המחדל, רגע לפני האסון הבא מאחורי הסטטוסקופ.
ד"ר איתי גל הוא הכתב הרפואי של ynet ומומחה לרפואת ילדים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
