"מוות בבאר שבע": ישראל דוממת ומדממת

שני טורי ספסלים כתומים מונחים גב אל גב במרכז התמונה שקולטת מצלמת אבטחה מספר 13 בתחנה המרכזית של באר-שבע. הרחבה הקטנה בה הם ממוקמים, בין שני דוכני מכירות בלתי מזוהים תשמש זירת ההתרחשות של סרט האימה הדוקומנטרי, "מוות בבאר-שבע", שזכה לפני כשבוע בפרס הסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב, ושודר אמש ב-yes דוקו.

את תנועתם בהילוך מהיר של העוברים ושבים בתחנה, המתוארת מבעד לעדשת מצלמות האבטחה, מפרים לפתע הדי יריות רועמים. אלא שמצלמות אבטחה אינן משדרות סאונד, כידוע, והרעשים האלה, כולל שידורה באותה עת של התוכנית "מזרחית על גחלים" ברדיו דרום, הוספו בשלב העריכה. אזכורו של פרט טכני זה אינו מקרי, והוא מדגיש את היותו של "מוות בבאר-שבע" סרט הנע על הגבול שבין שחזור ותיעוד.

דם על רצפת התחנה(צילום: חטיבת דובר המשטרה)

האירוע אליו מתייחס סרטם המצוין של טלי שמש ואסף סודרי התרחש בתחנה המרכזית בבאר-שבע ב-18 באוקטובר אשתקד, כאשר מחבל חמוש הגיע למקום והחל לירות לכל עבר. בפיגוע איבדו את חייהם חייל גולני עמרי לוי והפליט האריתראי הבטום זרהום, שנחשד בטעות כמחבל וחוסל בלינץ' אכזרי שביצעו בו אנשי כוחות הביטחון ועוברי אורח. איש מהם לא עצר לרגע לשאול, האם האיש המדמם המוטל על הארץ אינו חף מפשע.

"מוות בבאר-שבע" מבוסס בעיקרו על צילומי מצלמות האבטחה במקום שתיעדו את האירוע שניה אחר שניה. שימוש זה במצלמות מעקב - תוצר מובהק של האסתטיקה התיעודית המזוהה עם עידן הריאליטי - הופך לאחרונה שגור גם בסרטים תיעודיים העוסקים בפיגועים שהתרחשו לעיני המצלמה ("טרור בקניון" ששימש מן הסתם השראה לסודרי ושמש גולל, באמצעות צילומים מכמאה מצלמות אבטחה, את מתקפת הטרור על קניון ווסטגייט בניירובי בירת קניה, שהתרחשה בספטמבר 2013).

על רקע תמונות הכאוס שמשתרר בתחנה בדקות הקרובות ושנקלט בדממה על ידי מצלמות האבטחה, משבצים שמש וסודרי את עדויותיהם של כמה מהאנשים המצולמים. חייל שמשחזר את רגעי האימה שעה ששהה בשירותים, סטודנטית לסיעוד שהתגייסה לטפל בפצועים, איש שב"ס המתעקש גם עתה לקרוא לקורבן "המחבל", ומספר איך העיף ספסל על הגבר המוטל חסר תנועה ("לא הטחנו, הנחנו"), וגם מתנדב בקיבוץ שניסה לסוכך בגופו על האריתראי הגווע.

מה קלטו מצלמות האבטחה

התמונות הקשות לצפייה - זרהום זוחל על ארבע רגע לפני שהוא נורה מטווח קצר, חייל הבועט בראשו של האריתראי, כסא הנזרק לעברו, והספסל המוטח, סליחה מונח, עליו - כבר שודרו בחלקן בערוצי החדשות. אבל כוחו של הסרט נעוץ בשילוב של העדויות המצמררות עם התמונות האילמות אשר תובע מהצופה לנקוט עמדה ולשפוט בעצמו את הנסיבות שהובילו להתרחשות הטרגית, וחושף כיצד מקום שגרתי נהפך לזירה של אלימות, חייתיות ושנאת הזר.

דיוקנו וסיפורו של זרהום אינם חלק מהנרטיב הזה. הסיפור אינו הוא, אלא מה שהחברה הישראלית הפכה לו. "לא יכולתי לצעוק שזה לא המחבל", מסביר בדיעבד עובד ערבי בדוכן פלאפל שתיעד במצלמתו את ההתרחשות. "אם הייתי יהודי הייתי צועק את זה". הוא, כמסתבר, היחיד שהיה שם וגם הבין שהצעיר האריתראי בנעלי בית אינו המחבל.

מוכר דוכן הפלאפל. חשש לצעוק

המילה לינץ', כמדומה, אינה מוזכרת בסרט אף לא פעם אחת. גם אין צורך בכך. אף לא אחד מהעדים טורח לקחת אחריות על מה שקרה. לבקש סליחה אל מול המצלמה. זהו דיוקנה של חברה בפוסט-טראומה שאיבדה את צלם האנוש. אך הסרט אינו מבקש להטיף מוסר. הוא רק מבקש מאיתנו להתבונן בתיעוד "אובייקטיבי", ממצלמה שהייתה בעמדת זבוב על הקיר, ולהסיק בעצמנו את המסקנות.

המתנדב מקיבוץ סמר מספר כיצד רצה להציל את מבצעי הלינץ' מעצמם, למנוע את הפיכתם לחיות אדם. חייל אחר מספר כיצד חיסל בסופה של הדרמה את המחבל האמיתי. בבוקר שלאחר מכן חזר המתנדב לתחנה המרכזית, הציץ בתמונתו שהתנוססה בשער העיתון, נטל שלוּק מבקבוק מיץ התות-בננה שרכש יום קודם, רגעים ספורים לפני האירוע, והמשיך הלאה בדרכו. שבעה חודשים מאוחר יותר הכניסו שוטרים סמויים מכות רצח לצעיר ערבי שעבד בסופר-מרקט ברחוב אבן גבירול בתל-אביב - והכל לנגד מצלמות אבטחה שתיעדו את המתרחש.