יום הנישואין שלנו: לא בדיוק כמו שתכננתי
תוכנית א' הפכה לתוכנית ב' שהסתיימה בתוכנית ז' המאולתרת. כמה קשה זה לחגוג יום נישואין נחמד וחוויתי? כשקוראים לכם תומר און זה קשה מתמיד
ליום הנישואין הראשון שלנו חשבתי לעשות משהו מיוחד. בעיקרון אנחנו לא זוג שאוהב לחגוג בגדול, או להתיש אחד את השני בניסיון להפתיע ולהוציא סכומים מנופחים. גם ככה יש מספיק חגיגות שאנחנו עושים בשניים במהלך השנה - ימי ההולדת של כל אחד מאיתנו, ולנטיין ויום השנה שלנו, שזה בעצם התאריך של הדייט הראשון, ועכשיו נוסף היום הרשמי מכולם - יום הנישואין.
בקצב הזה, מרוב תאריכים מיוחדים לא יהיה לנו זמן לזוגיות עצמה, ואם נצרף מתנה אנחנו נרושש את חשבון הבנק, והוא הרי משותף כבר מזמן אז זה רישוש כפול, ואם אתה קונה או עושה משהו גדול, זה כמובן אמור להיות מבורך אבל זה מעלה את הרף, וכל מתנה או אירוע קטנים מאלו של השנה שעברה עלולים לעלות באכזבה. אז מתוך התחשבנות, אחריות ויש שיאמרו קמצנות (ובצדק), חשבתי לעשות משהו פשוט שיעמיד רף נמוך, אבל בגלל הערך הסנטימנטלי - לקבע אותו כחגיגה קבועה שתפתח מסורת לשנים שיבואו. או בקיצור, חשבתי שנלך לים.
כבר סיפרתי בטור קודם על הדייט הראשון שלי עם מי שלימים הפכה להיות אשתי. ישבנו על חוף הים, חלקנו בקבוק בירה, דיברנו ויותר מזה לא היה צריך. לא תפאורות, לא מוזיקה רומנטית ולא ברמן ששובר את הקרח. רק אני והיא. בטור אחר סיפרתי גם איך אחרי החתונה, במקום לחזור הביתה עם פגוש רכב מרשרש בפחיות בירה, העברנו את עצמנו מאתר החתונה שהיה על חוף הים אל החוף עצמו ונרדמנו חבוקים על החול הרך. השחזור הזה, שיכול לפתוח מסורת מדי שנה, היה נראה לי כמו פתרון נהדר ואפילו מוצלח ודי רומנטי בפשטות שבו.
ואז אשתי קבעה לימים ספורים לפני יום השנה קמפינג בים עם חברים. פתאום הערב הרומנטי שתכננתי, שאמור היה לשרוד איתנו עוד עשרות שנים קדימה, החוויר. לבלות בים ערב, אחרי שכבר בילינו בים ערב ימים ספורים קודם לכן, היה נראה עלוב ועצוב. חצי כוח כזה. אז החלטתי לעבור לתכנית ב'. הבעיה הייתה שלא הייתה תכנית ב'.
לא היה מנוס. העליתי מהאוב את רעיון האסקייפ רום. היא נורא אוהבת ללכת, ואני כמו תמיד נזכר באיחור ועדיין לא ניסיתי. אבל כשחשבתי על זה: שנינו לבד, סגורים בתוך חדר, ומנסים בכל דרך למצוא את שביל הבריחה - לא נשמע כמו מטפורה מוצלחת ליחסינו ולעתידם הלא נודע. בתור איש של סימבוליזם החלטתי לנטוש גם את תכנית ב' ולגשת מיד לתכנית ג'.
לפי תכנית ד' אנחנו מבשלים ארוחה גדולה שנינו או רק אני (ומכין לה הפתעה). אבל כל ההתארגנויות שיש לנו לקראת התוצר של אותה הבעיה שהפריעה לבצע את תכנית ג' תופסות את זמננו ובין עבודה לבין התרוצצויות לקניות של שידות החתלה ועגלות וחיתולים, למי יש זמן לבשל ארוחה באמצע השבוע? ובכל זאת, רומנטיקה או לא - צריכים לאכול. אז חשבתי להוציא אל הפועל את תכנית ה': ארוחה רומנטית לאור נרות, ואם לא יהיו נרות אז לאור פלורוסנט, במסעדה. התלבטתי והתייעצתי ושוטטתי במרשתת ואפילו החלטתי - וזו התקדמות בשבילי! אבל פתאום מסעדה לא נשמעה לי כמו רעיון מספיק מיוחד. זה אפילו נשמע קצת כבד וזקן וצועק "בורגנים!", ולא הבנתי מי צועק לי ככה עד שהבנתי שזה המצפון שלי, ששכחתי לאסוף עם היתדות כשקיפלתי את האוהל בשדרות רוטשילד.
המשכתי לתכנית ו' שהיא וריאציה על תכנית א': סתם לפרוש שמיכת פיקניק ולהביא כמה דברים טעימים בסלסלה מקש על איזו גבעה עם נוף רחוק בטבע. אבל שוב ההיריון ימנע מאיתנו מלקנח את הערב עם בקבוק יין וגם לשבת על שמיכה יותר מדי שעות זה לא הכי נוח כשאת מאחסנת אבטיח מתחת לעור, ופיפי כל כמה דקות בטבע בחושך לא ממש מגיע בקורלציה עם ערב רומנטי, כשאני מחזיק לה פנס והיא אומרת לי "תסתום אוזניים כדי שלא תשמע את ה" (כאן מגיע הצליל, פשוט אין לי מספיק ידיים בשביל שתי הפעולות הללו).
כשהגיע היום ידעתי שאשלח לה פרחים לעבודה, ומשם - נאלתר. אלא שבסוף היא לא הלכה לעבודה אז לא יכולתי לשלוח לה לשם פרחים. היא הרגישה קצת לא טוב, ונשארה בבית. תכנית ז' שהונפקה במיידי הייתה סרט ופופקורן, אבל לחיידקים היו תכניות אחרות בשביל אהובתי. עייפה מהמאבק בהם, כבר בכותרות של ההתחלה היא נרדמה. את הקומדיה הרומנטית החלפתי בסרט אסונות שהיא אף פעם לא רוצה לראות. איזה אסון זה היה. משהו מיוחד.
לפנייה לכתב/ת 
