קסם לאור ירח: ליל החתונה של תומר און
מערבולת החתונה פלטה אותנו אל החוף מותשים אבל שמחים, עם אופוריה קטנה בלב שטשטשה את כל הפחדים, השאלות והספקות. המדורה הפנטה, קולות הגלים הרגיעו, והיה כל כך נעים בחוץ עד שהאוהלים מצאו עצמם מיותמים כשאנחנו נרדמנו מחובקים על המחצלת, תחת שמיכה של כוכבים, חולמים על חתונות
אחרי חודשים ארוכים של הכנות ליום הגדול, ומדידות וטעימות ומריטת שערות (שאני מרטתי לעצמי וכשיצאתי משליטה כמעט ומרטתי גם לה), אחרי שכל הסיוט הנהדר הזה מסתיים בלי נפגעים בנפש, רק עם כמה שריטות, ואפילו עם חיוך על הפנים, כל מה שרוצים זה לנוח. ובשבילנו, היום שאחרי היה אמור להתחיל כבר בלילה.
בטורים הקודמים של תומר:
התחתנתי כי רציתי להיות כמו כולם
מאחר והתחתנו בחוף הים, מלכתחילה תכננו לקחת אוהל, שקי שינה וכמה נשנושים, ולעשות את הלילה על החול הרך, עם שכשוך הגלים באוזנינו כשהערק מתפוגג לאט לאט בין כדוריות הדם. נשמע קסום, לא? אבל כשהזמנו חברים ובני משפחה צעירים לבלות איתנו את הלילה על החוף, במעין אפטר-פרטי רגוע ואינטימי, התגלתה היענות מרובה. מרובה מידי אפילו. פתאום יצא שאנחנו אמורים לארח בפיקניק הלילי שלנו עשרה עד עשרים איש שכבר הכריזו שזה בטוח, ואנשים נוספים שאיימו להישאר.
לחולי שליטה שכמונו, לצד הפקת החתונה, הלינה בשטח הפכה להפקה שנייה, כך שאם החתונה הייתה סרט, זה היה סרט ההמשך. מעבר לציוד האישי שלנו ובגדים להחלפה ותיקים ומגבות ועניינים, הבאנו אקסטרה ציוד מחנאות – שקי שינה, אוהלים, מזרונים – כדי שמי שיהיה בעניין יוכל לבוא ולקבל סיוע בדיור.
הבאנו ערימות של עצים לבעירה בגלל שהמדורה כבר לא יכלה להסתפק בשלושת הזרדים שחשבנו ללקט על החוף, ולא רצינו להאכיל את האורחים בשאריות מהחתונה אז דאגנו להביא ערימת מזון מהכפר הערבי הסמוך. הבאנו גזיות, ערכת עזרה ראשונה, קלפים, רמקולים, ערכת קפה ותה, סיר גדול, פינג'ן בינוני וכד קטן, והבאנו בקופסה גם הרבה תקווה שאנשים יתמודדו עם תנאי השטח בשלום.
בסוף אנשים התמודדו יופי – הם פשוט לא באו! הלומי אלכוהול ושמש אחרי חתונת שישי צהריים, מי שהצליח לגרור את עצמו לרכב ולא הקיא ביותר מדי נקודות לאורך כביש החוף, שם לו בוויז יעד – "בית" עם עצירה בדרך ב"מקלחת", ואילו אנחנו מצאנו את עצמנו עם עוד זוג חברים נאמן ואמיץ שהתחתן בדיוק שבוע לפנינו, עם כמות לא הגיונית של אוכל שמספיק לגדוד קרבי אחרי יום אימונים מפרך, ומספיק ציוד שטח בשביל לפתוח סניף של "ריקושט".
היינו כל כך עסוקים בהכנות לקראת החתונה והלילה שאחרי, עם כל כך הרבה התרגשות ולחץ ודברים לעשות ואנשים להיות נחמדים אליהם, וידיים ללחוץ, ולהישבע מתחת לחופה ולהיסחף למערבולת של צחוק ואלכוהול, וריקודים, וחיבוקים ושמחה, עד שלא יצא לנו כמעט לחשוב לפני זה על איך נרגיש בלילה עצמו.
מערבולת החתונה פלטה אותנו אל החוף מותשים אבל שמחים, עם אופוריה קטנה בלב שטשטשה את כל הפחדים, החששות, השאלות והספקות. ובאמת היה קסום. המדורה הפנטה, קולות הגלים הרגיעו, היה כל כך נעים בחוץ שהאוהלים מצאו עצמם מיותמים כשאנחנו נרדמנו מחובקים על המחצלת תחת שמיכה של כוכבים, חולמים על חתונות.
למחרת, כשהתעוררנו, שטפנו את עצמנו מהלילה במי הים שעדיין היו קרירים. עוד לא עיכלנו לגמרי את מה שקרה אתמול, לא זכרנו גם הרבה ממה שכן קרה. התמונות שנקבל כמה שבועות מאוחר יותר יספרו לנו על זיכרונות שלא נצרבו בדיסק הקשיח האישי במוחנו. התמונות יספרו לנו על הרבה אירועים קטנים שקרו ואנחנו לא היינו נוכחים בהם, אם כי הן מעידות אחרת.
משוטטים במחשבות, בלילה ובבוקר שאחרי, הבנו שלמרות שלכל אורך הדרך ניסינו לשכנע את עצמנו שזו רק מסיבה כי הזוגיות כבר קיימת בפני עצמה, משהו קסום עבר עלינו באותן שעות. להתחתן זה מרגש, זה מלחיץ, זה יפה, זה יכול להיות אפילו מפחיד, אבל זה בעיקר אושר. כמה שעות של אושר דחוס שאחריהן כמו אחרי התפוצצות, יש מן שקט כזה, ריקנות נעימה שמלטפת ברכות את הפנים ומשחקת בשיער.
שקענו במבטים לתוך הים עם כוס תה ביד אחת וקובה פטריות ביד השנייה, ונתנו למחשבות להתרוצץ על החול כמו ילדים נלהבים. לא חשבנו שעשינו טעות, לא חשבנו על העתיד. מצד שני, אם המחשבות שלנו התרוצצו כמו ילדים על החול... אולי כן חשבנו על העתיד.
לפנייה לכתב/ת 
