"המתנחלים": הימין קיצוני, הסרט לא

סרטו הדוקומנטרי של שמעון דותן "המתנחלים" עוקב אחר ההיסטוריה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון מאז 1967 ועד היום. מי שאינם יודעים דבר וחצי דבר על אודות תלמידי הרב צבי יהודה קוק, גוש אמונים ונוער הגבעות (קהל זר בעיקר ולא מעט תיכוניסטים המחוברים לאייפון יותר מאשר למציאות) - עשוי אולי למצוא טעם ועניין בסרט שתפיסתו ההיסטוריוגרפית והאידיאולוגית הינה צפויה ומקוממת. 

הסרט נפתח בניסיון כמעט נואש של דותן לאתגר כמה מהמתועדים שלו המתגוררים מעבר לקו הירוק בשאלה "האם אתה מתנחל"? נדמה שהם מסרבים לחוש מבוכה נוכח הפנייה הפרובוקטיבית. הוא ממשיך בתיאור ליל הסדר שערכו משה לוינגר וחסידיו במלון "פארק" החברוני, אירוע שסימן את ראשית ההתיישבות היהודית במקום, ואז מתעכב על נקודות ציון היסטוריות כמו הקמת "גוש אמונים", הרחבת ההתנחלויות על ידי אריאל שרון, טבח ברוך גולדשטיין, רצח רבין וההתנתקות.

במקביל הוא מראיין כמה מקיצוני המתנחלים, שאחת הוותיקות בהם, שרה נחשון, מביאה את הסיפור המצמרר של בנה שאת ברית המילה שלו התעקשה לערוך במערת המכפלה, ומאוחר יותר, כאשר נפטר בינקותו, נקבר בחברון – עובדה שחיזקה כמסתבר את התיישבות הקבע היהודית במקום.

דותן מדובב בסרט את כל "החשודים המידיים": יהודה עציון, דניאלה וייס, בני קצובר ושרה נחשון, ומביא קטעי ארכיון בהם מופיעים הרב לוינגר וחנן פורת, רשימה חלקית בלבד. אף לא אחד מהם אומר משהו שלא ציפיתם לשמוע ממי שמייצגים את הגרעין האידיאולוגי הקשה של מפעל ההתנחלויות. הסרט, במילים אחרות, אינו מחדש דבר, והצפייה בו היא כבמופע שבו כל אחד מהמשתתפים אומר בדיוק את מה שמצופה ממנו, כולל זה ששואל.

את הפן ההיסטורי-חברתי מספקים אנשי אקדמיה, בהם הסוציולוג גדעון ארן והפרופ' למחשבת ישראל משה הלברטל, שאף הם לא מעצבים תובנות חדשות במיוחד. בכלל, איפשהו באמצע הצפייה ב"המתנחלים" הולכת ומתגנבת התחושה שמדובר בסרט שלא נעשה בעבור הקהל הישראלי; שהמנטרות הלעוסות בו, מימין ומשמאל, נועדו כנראה לצופה זר שהסרט מזקק בעבורו את הסוגיה ההיסטורית והאידיאולוגית ל-100 דקות נטולות עניין של ממש.

(צילום: פיליפ בלאיש)

דותן הוא במאי ותיק ורב זכויות בקולנוע הישראלי. סרטו "שבע בטבע" (1975), שנעשה בהשראת "טיול בכפר" הקלאסי של ז'אן רנואר, הוא אחד הסרטים הקצרים היפים ביותר שנוצרו בארץ, ושני הסרטים העלילתיים הארוכים שביים פה - "צלילה חוזרת" (1982) ו"חיוך הגדי" (1986) לפי ספרו של דוד גרוסמן - הם מהסרטים הישראליים הבולטים של שנות ה-80. ב-2007 יצר את הסרט התיעודי המצוין "הביטחוניים" שעניינו האסירים הביטחוניים הפלסטיניים הכלואים בישראל.

דותן שוהה מזה 30 שנה בקנדה ובארצות הברית (שם ביים, בין היתר, כמה סרטי פעולה חסרי חשיבות), ועולה התהייה אם בטרם פנה לעשות את סרטו הנוכחי צפה בסדרה הדוקומנטרית המרתקת "בארץ המתנחלים" שייצר חיים יבין ב-2005 בעבור הערוץ השני. הזעם הנורא שעוררה בשעתו הצפייה בפרקי הסדרה ("הקמנו פה מחנה עבדים מ-67'", אומר שם חייל המוצב בחברון בישירות מרטיטה ש"המתנחלים" יכול רק להתקנא בה) הוא האנטיתזה למשיכת הכתפיים האגבית שמותיר סרטו של דותן בסופו.

(צילום: פיליפ בלאיש)

הסרט אף נעדר זווית ראיה מקורית כמו זה שהציג "שלטון החוק" העוצמתי של רענן אלכסנדרוביץ' מ-2011, ששרטט את דיוקנו הנורא של הכיבוש מבעד לפרספקטיבה של מערכת המשפט הישראלית שהכשירה את השרץ משך עשורים.

מפעל ההתנחלויות פרח בזכות עידוד או עצימת עין מצד ממשלות מימין ומשמאל, רוח משיחית ושיקולים פוליטיים. האם בשביל לדעת את כל זה צריך לצפות בסרט? מסופקני. "המתנחלים" מציע כמה דימויים עזים וסצינות בעלות עניין כמו צילום ממעוף הנשר של כביש עילי לירושלים שמיועד לישראלים בלבד, רב-שיח מפתיע שנערך בהתנחלות הקיצונית בת עין, סלון כלות הממוקם באוטובוס נטוש בלב השומקום, או חבורה של נוצרים אוונגליסטים שבחרו להתגורר בשטחי הגדה - אך קשה לומר שאלה מצדיקים את הסרט כולו שהתמונה שהוא מצייר היא כמעט פסטורלית.

(צילום: פיליפ בלאיש)

אכן, אפשר לבקר את דותן על היעדרותם המובנית של פלסטינים, מחסומים ותגי מחיר מסרטו (שכולל קומץ בלבד של דוברים פלסטינים), על היעדרותו הפרדוקסלית של הכיבוש עצמו. אבל בעייתו המרכזית של "המתנחלים" היא בהיותו הרצאה דידקטית, ולא סרט בעל עמדה פוליטית שחורגת מהקביעה לפיה מדובר באנשים שהם עצם בגרונה של המדינה. סרט שבא לשכנע את המשוכנעים בצדקתם. איוריו היפהפיים כתמיד של דוד פולונסקי המלווים את כותרות כל אחד מפרקי הסרט מבליטים בסגנונם את ההיבט הכיתתי-משיחי שבשיח המתנחלים, והם אחת מנקודות האור היחידות בו. 

"המתנחלים" - במאי: שמעון דותן. אורך הסרט: 100 דקות