"מועדון שנות ה-80": אייטיז לאוזניים ולעיניים

אנחנו סאקרים של נוסטלגיה. זו הסיבה שחולצות בטן ופלאנל חזרו לאופנה וש"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר" המיס לבבות של כל כך הרבה צופים. ג'ון קארני ("התחלה חדשה"), הבמאי, תסריטאי וכותב השירים המקוריים ב"מועדון שנות ה-80" ("Sing Street") יודע את זה. הוא גם כנראה אוהב מוזיקת אייטיז והרים סרט שחוגג את התקופה, מתרחש בה ומרפרר אליה בו זמנית.  

"מועדון שנות ה-80" רוצה לגעת בנימי הכמיהה והגעגוע של כולנו לעולם עם תסרוקות גרועות וכריות כתפיים. הוא משתמש בקיור וג'אם וכו' כדי לסחוט את בלוטות הרגש. בהתחלה זה עובד. קוזמו (פרדיה וולש-פילו) עובר מבית הספר הפרטי בדבלין לבית ספר זול יותר, תיכון לנערים שמנוהל על ידי כמרים בגלל קשיים כלכליים שההורים שלו נכנסו אליהם (איידן גילן מ"משחקי הכס" ומריה דויל קנדי) יחד עם כל אירלנד. בבית הספר החדש מציקים לו ומתעמרים בו נערים בריונים וכומר עם רמיזות להתעללות מינית כאחד. אך די מהר קוזמו פוגש חבר חדש, ואיך לא, נתקל בנערה כובשת ומסתורית.

כדי להרשים את הנערה, ראפינה שמה (לוסי בוינטון), הוא מקים להקה. הנערים החברים בה הופכים גם לחברים בחיים, וקוזמו מנסה להמשיך לעניין את ראפינה. במקביל, אחיו הגדול והלוזר של המשפחה ברנדן (ג'ק ריינור) מעביר אותו סדנת חינוך מוזיקלית ורגשית. אצלו בחדר הם נסגרים כשההורים רבים ושומעים תקליטים. יחד הם מתפעלים מהקליפ החדש של דוראן דוראן "Rio", ופוערים עיניים גדולות מול "Gold" של שפנדאו בלט.

אחרי כל שיר שמושמע בסרט, הלהקה של קוזמו מקליטה שיר מקורי בסגנון דומה, וקוזמו הנפעם משנה את סגנון הלבוש והאיפור שלו לפי רוברט סמית', אחר כך קצת דיוויד בואי, ואי אפשר שלא לחייך. השירים מבוצעים במלואם, אבל יש ביניהם דיבורים והתרחשות, והם מבדרים מספיק, כך שהם לא מעיקים. יש בהמשך קטעים שכבר עובדים כמו מיוזיקל ממש, אבל משתלבים באופן שבו קוזמו חווה את החיים, ומדמיין שיוכל לצאת מדבלין אל לונדון הנכספת, ולהגשים את חלומות הבריחה של כולם.

מה שמעיק הוא הסיפור והיחס לדמויות. הסרט מלא בפוטנציאל ובחומרי חיים מחוספסים. אלימות בבית הספר, אבטלה, התפוררות של משפחה, התנפצות של שאיפות, אב מתעלל, חלומות גדולים שאין סיכוי להגשים אותם. הכול. אבל מה שקארני עושה עם כל אלו הוא טיפול סכריני ומעודן להפליא, כנראה בהתאם לדירוג ה-PG13 שלו. שום קו נרטיבי שנוגע במקומות האלה לא מתפתח לכדי קושי או כאב של ממש, והכול נשאר נקי ושטחי מדי.

הדבר היותר בעייתי הוא הטיפול בדמויות הנשיות. לברנדן וקוזמו יש אחות. היא כנראה ציירת מוכשרת אבל היא לומדת להיות אדריכלית. אחיה מעליב אותה על הבחירה הזו, ומעבר לכך הדמות שלה כמעט ולא קיימת בסרט ואין שום מערכת יחסים בינה לבין קוזמו, שום דבר שמזכיר את הקשר החם והמעניין בינו לבין אחיו. בשיחות מלב אל לב שהשניים מנהלים על המשפחה היא לא קיימת. וכשיש קלוז אפים על פניהם המיוסרות של האחים כשההורים רבים, לא מצלמים אותה. היא כל כך דחוקה הצדה, שטוב היה לו לא הייתה נוכחת בסרט בכלל.

עוד יותר מאכזבת היא הדמות של ראפינה. היא ההשראה של קוזמו, נערה שאמורה להיות מעניינת ומתוסבכת עם רקע קשה. אבל בזמן שהבנים בסרט יוצרים, היא חולמת על להיות דוגמנית. הם מנגנים וכותבים, היא מצטלמת לקליפים. הם לומדים, היא עומדת בצד ומסתכלת על בית הספר. יש לה חשיבות של אפקט בלבד, משהו שמתבוננים בו ורוצים אותו וזהו. היא מניעה את העלילה, אבל אין לה אופי או חשיבות משלה.

ראפינה היא מאניק פיקסי דרים גירל קלאסית. דמות נשית שהופכת את עולמו של הגיבור, ולא מקבלת חשיבות משל עצמה. נראה שהסרט הזה היה אמור להיות על קוזמו ועל אח שלו, על מערכת היחסים הסבוכה של אהבה וקנאה בין שניהם, וכאילו שהכריחו את הבמאי להוסיף עלילה רומנטית, כי ככה צריך.

אם ראפינה הייתה נשארת דמות מרוחקת ברקע, שקוזמו לא מכיר ורק גורמת לו להתחיל לנגן, היא הייתה אפקטיבית באותה מידה. האהבה שלו אליה חמודה, אבל היא לא מעניינת ורוויית קלישאות. הזלזול בדמות שלה כה גדול שיש אפילו רגע בו היא מדברת על כך שהיכו אותה. היא אומרת שהגיע לה, ואף אחד, לא היא, ולא קוזמו, ממצמץ.

ולקינוח - יש להקה אחת (למעשה שתיים) שלא מוזכרת לאורך כל הסרט. "מועדון שנות ה-80" מתרחש ב-1985. יו 2 כבר הספיקו להוציא את אלבומם השלישי בשלב הזה בהיסטוריה, וכבר הפכו ללהקה מצליחה מאוד, לתופעה שהצליחה - מדבלין. לא הם, ולא גאווין פריידיי והווירג'ין פרונז, מאוזכרים בעלילה, ולו לרגע. כשסרט מדבר על הקושי להצליח בגלל כשל גיאוגרפי - העובדה שהוא מתעלם מהלהקה הכי גדולה שיצאה מאותו מקום, מעוררת תמיהה די רצינית.

"מועדון שנות ה-80" הוא כמעט חוויה נוסטלגית מהנה. חבל שבאייטיז עצמו הצליחו לייצר כמה סרטים דומים עם דמויות נשיות וגבריות מעניינות, ועם סיפור טוב יותר.

"מועדון שנות ה-80" - במאי: ג'ון קארני. שחקנים ראשיים: פרדייה וולש-פילו, לוסי בוינטון, ג'ק ריינור, איידן גילן ומריה דויל קנדי. אורך הסרט: 106 דקות.