להיפרד מההורים ולמצוא אהבה ללא אשמה
נגה תוהה האם מותר לה להתחיל לצאת עם מישהו בזמן שלאמה אין זוגיות, ורגשות האשמה מונעים ממנה מלהכיר בחורים ולהתאהב. כנרת טל מאיר על הפסיכולוגיה של המובחנות העצמית ודרכים להשתחרר מהתלות הרגשית
נגה ואִמהּ היו צמד חמד. מרגע שנולדה, לקחה אותה אמה איתה לכל מקום: כשהיתה תינוקת לקחה אותה איתה לחברות ולבתי קפה, וכשגדלה קצת, הן יצאו יחד להופעות בלט, להצגות תיאטרון ולסרטים. כאשר נגה ביקשה ללכת לחברות, הצטרפה אליה אמה וישבה עם האמהות שלהן כדי לא להשאיר אותה לבד, וכשביקשה לצאת לסרט עם חברה, הסכימה בשמחה, וגם הפעם הצטרפה אליהן. נגה לא העלתה בדעתה לסרב, והחברות שלה חשבו שאמא שלה מגניבה.
נגה מעולם לא ראתה את אמא שלה יוצאת בלעדיה, לא עם חברות ובוודאי שלא עם גברים: היא מעולם לא השאירה אותה עם בייביסיטר, ואפילו אצל סבתה, שגרה שני רחובות מהם, לא שלחה אותה לישון. כאשר גדלה מספיק, הסבירה לה אמה כמיטב יכולתה מדוע אין לה אבא ואיך הגיעה לעולם, אבל מלבד זאת הן לא דיברו מעולם על גברים, זוגיות ומערכות יחסים.
הכל היה טוב ויפה עד שבגיל 15 הכירה נגה את אמיר, שלמד שתי כיתות מעליה. כאשר הזמינה אותו נגה הבית, דרשה אִמהּ שהם יישארו בסלון, וישבה יחד איתם לפטפט ולראות טלוויזיה. כמה ימים אחר-כך, הזמין אותה אמיר ללכת איתו למסיבה של חברים מהכיתה, אבל אמה התנגדה בטענה שהחברים שלו גדולים ממנה, ואין לה מה לחפש איתם. הקשר עם אמיר התמסמס, ונגה ואִמהּ המשיכו לבלות יחד ולהיות 'צמד חמד'.
בגיל 26 זה עדיין היה כך. בצבא שרתה נגה קרוב לבית, והיא המשיכה לגור עם אִמהּ גם תוך כדי הלימודים באוניברסיטה, וגם אחר-כך, כשסיימה ללמוד, והתחילה לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמה. במשך כל השנים הללו היא לא הכירה אף גבר משמעותי, וכבר חשבה לעצמה שכנראה שהיא לא יודעת ליצור זוגיות, כי מעולם לא ראתה כזו בבית. אבל אז פגשה את דן. הם נפגשו במקום העבודה שלה ודי מהר הרגישה שהיא מתאהבת בו, והתחילה לחזור הביתה בשעות מאוחרות ולהקדיש לו יותר ויותר מזמנה.
הקושי עלה כאשר הציע דן לנגה להישאר לישון אצלו. נגה סירבה בטענה שהיא לא יכולה להשאיר את אמא שלה לבד, ודן היה סובלני בהתחלה, אבל בהמשך החל לאבד את סבלנותו. נגה לא רצתה לאבד אותו, אבל הרגישה שהיא לא מסוגלת לנטוש את אמהּ. כמוצא אחרון הציע לה דן לפגוש אותי.
נגה הסכימה וכבר בפגישה הראשונה שיתפה אותי בשאלות הקשות שהטרידו אותה: "האם מותר לי להיות בזוגיות, כאשר לאמא שלי אין זוגיות?" תהתה, ואחר כך הוסיפה: "מה ארגיש אם אצליח במקום שבו אמא שלי נכשלה? מה תרגיש אמא, והאם יהיה זה הוגן, אחרי כל ההשקעה שהשקיעה בי, לנטוש אותה לטובת גבר כאשר היא עצמה וויתרה על גברים כדי לגדל אותי במסירות ולספק את כל צרכיי?"
מובחנות עצמית – איפה אמא נגמרת ואיפה אני מתחילה
השאלות ששאלה נגה מצביעות על המחויבות הרבה שלה כלפי אמה, אבל גם על חשש לאכזב אותה, לפגוע בה או לגרום לה לעוגמת נפש. חששות מן הסוג הזה מאפיינים בדרך כלל ילדים צעירים או מבוגרים שרמת המובחנות העצמית שלהם נמוכה.
מובחנות עצמית, או בשפה המקצועית – 'הדיפרנציאציה של העצמי', היא אחד המושגים החשובים בטיפול הזוגי והמשפחתי. את המושג תבע מורי בואן (Murray Bowen 1913-1990) שנחשב לאבי הגישה המערכתית בטיפול הזוגי והמשפחתי. בואן הצביע על שני הצרכים המנוגדים של בני האדם: הצורך בשייכות מחד, והצורך באינדיבידואליות ואי תלות מאידך, והסביר שתפקידה של המשפחה לסייע לכל אחד מן הפרטים בה להגשים את שני הצרכים הללו באופן מאוזן ככל האפשר.
ככל שהצרכים הללו נמצאים באיזון רב יותר, רמת החרדה של בני המשפחה נמוכה יותר, ויכולת התפקוד האישית והבין-אישית שלהם גבוהה יותר. אבל לא תמיד זה מה שקורה: כאשר סובלים ההורים עצמם מרמת מובחנות נמוכה, הם עלולים לגרום לילדיהם להרגיש שהבחירות העצמאיות שלהם פוגעות בהם, ואז לפגוע, מבלי משים, בצורך הטבעי של ילדיהם להתפתח באופן עצמאי וליצור לעצמם זהות עצמית אינדיבידואלית.
כתוצאה מכך הם עלולים לעורר בהם אחת משתי צורות של חרדה: חרדת נטישה, המובילה לתלות רגשית ולקושי להתנתק מן הבית, או חרדת היבלעות, המובילה למרד ולנתק פיזי ורגשי מן הבית. מה שקרה לנגה יכול לקרות לכל מי שגדל בבית עם הורים שרמת המובחנות העצמית שלהם נמוכה, ולא רק למי שגדל במשפחה חד הורית, או במשפחה שיש בה ילד יחיד - למרות שבמשפחות כאלה צריכה רמת המודעות של ההורה או ההורים, להיות גבוהה במיוחד.
פרידה מן ההורים
בתהליך התבגרות בריא, צריך כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את הכוחות להיפרד מן הבית, וליצור לעצמו חיים עצמאיים המבוססים על הרצונות והצרכים האותנטיים שלו. המערכת המשפחתית אמורה לתמוך בתהליך הזה ולאפשר לו לקרות בצורה חלקה ככל שניתן. אבל כאנשים עצמאיים, אנו צריכים לקחת בחשבון את העובדה שלא כל בחירה שלנו תהיה נוחה להורינו או תמצא חן בעיניהם, ועלינו למצוא את הדרך לאזן בין הדאגה שלנו כלפיהם ורצוננו למצוא חן בעיניהם, לבין הצורך לדאוג לעצמינו ולעמוד ברשות עצמינו.
כאשר אנו נתקלים בקשיים בתהליך הזה, כדאי שנדע לאבחן נכונה את הבעיה, כך שיהיה לנו קל לטפל בה בצורה הטובה ביותר. לשם כך פיתח בואן כלי אבחוני שמטרתו לעזור לנו לזהות את רמת המובחנות העצמית שלנו בשלב ההתחלתי של הטיפול.
דע את עצמך
השאלות הבאות נוצרו בהשראת המדד של בואן, והם יעזרו לכם לזהות את רמת המובחנות שלכם נכון לרגע זה. עבור כל אחת מן השאלות בחרו באחת מן התשובות הבאות:
א. במידה רבה ב. במידה בינונית ג. במידה נמוכה ד. בכלל לא
1. באיזו מידה חשוב לך לענות על הציפיות של הוריך ולא לאכזב אותם: בהתנהגותך, עבודתך, בסגנון החיים שלך, במראה והלבוש שלך, בבחירת בן הזוג שלך ועוד?
2. באיזו מידה את/ה מרגיש/ה אחראי לטפל בבעיות ובקשיים של הורייך?
3. באיזו מידה את/ה מרגיש/ה נוח להצליח יותר מהורייך?
4. באיזו מידה את/ה נמנע/ת מלעשות דברייך שיגרמו להורייך לתחושת אי נוחות, מבוכה, כעס וכדומה?
5. באיזו מידה חשוב לך לקבל את ההסכמה וההערכה של הורייך למה שאת/ה עושה או לא עושה?
6. באיזו מידה את/ה מאשימ/ה את הורייך במצבך כיום?
7. באיזו מידה תמנע/י מלעשות דברים מסוימים בגלל שהם מפריעים להורייך?
אם רוב התשובות שעניתם הן במידה רבה מאד או בכלל לא, כנראה שרמת המובחנות שלכם מהוריכם נמוכה יחסית, ושהבחירות שלכם מושפעות מן הרצון למצוא חן בעיניהם, או לחילופין – להכאיב להם ולמרוד בהם. על מנת לחיות חיים אותנטיים ועצמאיים יותר, שאינם נגועים ברגשי אשמה או בכעס, ועל מנת שהבחירות שתעשו יהיו מספקות יותר עבורכם, תצטרכו ללמוד להכיר את הצרכים האותנטיים שלכם ולהעלות את רמת המובחנות הבין אישית שלכם.
בתהליך שעברה נגה היא למדה להשתחרר מתחושת המחויבות המופרזת שלה כלפי אמה, מן התלות הרגשית שנוצרה ביניהן במהלך השנים, ומרגשי האשמה שפיתחה בכל פעם שרצתה להתרחק מן הבית ולבנות לעצמה חיים עצמאיים.
כחלק מן התהליך הזה פגשתי גם את אִמא של נגה, ממנה שמעתי על הבדידות שחשה בבית בו גדלה היא, על הוריה, שהיו מנותקים זה מזו ומנותקים רגשית ממנה, ועל הניסיון שלה להעניק לבִיתה תחושה שונה - של שייכות, אהבה והגנה. למדתי ממנה כמה חשוב היה לה להיות קרובה לנגה כדי לגונן עליה ולחסוך לה כאבי לב והתמודדויות רגשיות קשות מן הסוג שעברה היא, ועל כוונתה להעניק לה את החיים הטובים והמאושרים ביותר שיכולה היתה לתת.
העבודה המשותפת של נגה ואִמהּ אפשרה לשתי הנשים הללו להכיר זו את זו ממקום חדש ואמיץ - במקום לחשוש זו לזו ולנסות לגונן זו על זו, הן למדו להכיר את העוצמות של כל אחת מהן, ובזכות זאת למדו לסמוך יותר על עצמן – ולסמוך יותר האחת על השנייה. שתיהן הבינו את חשיבות תהליך המובחנות שעליהן לעבור על מנת שיוכלו לחיות כל אחת את חייה, ויחד עם זאת, לשמור על יחסים אמיצים של אהבה, קירבה ותמיכה זו בזו.
מאחלת לכם שגם אתם תשכילו לאזן בין הצרכים השונים שלכם, וליצור את חיי האהבה שלכם ממקום עצמאי, בשל ובוגר.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת 'שיחה שנוגעת', אימון וייעוץ אישי זוגי ומשפחתי.
לפנייה לכתב/ת 
