"פטר השלישי": להקרנה בקולנוע, ובדיור מוגן

בגיל מתקדם יחסית הפך טומי לנג לאחד היוצרים הבולטים בנוף הקולנוע הישראלי שנעשה מחוץ למסגרת הקרנות הממוסדות. בעשור השביעי לחייו, אלמן טרי, החליט לנג לחזור אל לימודי הקולנוע ונרשם לתואר שני בביה"ס לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב. לנג, שבשנות ה-70 היה אחד המפיקים המובילים בארץ (ובהמשך עבר לניהול קניונים), שב אל העשייה הקולנועית כבמאי עצמאי עם סרטו היפה "טיארה" (2009) שהיה גם פרויקט הגמר שלו באוניברסיטה. 

"פטר השלישי", שמוצג מסוף השבוע שעבר בסינמטק תל אביב ובתיאטרון ירושלים, הוא סרטו השלישי של לנג המבוסס בחופשיות על אפיזודות מחייו (בינתיים הספיק להשלים גם סרט נוסף, "הולכת שִבעה"). כמו ב"טיארה" ו"זוג או פרד" מ-2012, גם פה הגיבור הוא אלמן המחפש את דרכו באמצע החיים. רוברט הניג, שחקן מעולה שזוכה אצל לנג לתפקידים הראשיים שמעולם לא קיבל, מגלם בהם את האלטר-אגו שלו שמתמודד עם בדידות ותקיעות קיומית.

הפעם מדובר בשחקן מתוסכל מכך שאינו זוכה בתפקידים ראשיים. את ימיו הוא מעביר בישיבה בטלה בבית הקפה ביחד עם חבריו הוותיקים, כולם רומנים אסלים כמוהו (פיני מיטלמן, מומו טרלו ונתן נתנזון במבטא סרג'ו קונסטנצה). הסרט עוקב אחר מערכת יחסיו של פטר עם מלצרית צעירה ומבולבלת (דנה ידלין) העוברת להשתכן יחד עמו בדירתו, ובמקביל אחר החלטתו לרוץ לכנסת בראש מפלגת "האלמנים והאלמנות" - בעיקר מתוך כוונה לסדר לעצמו פנסיה מכובדת.

"פטר השלישי" (השם מתייחס ל"ריצ'רד השלישי" שמונולוג מתוכו נושא פטר באחת הסצינות) נשען, בראש ובראשונה, על נוכחותו הסימפטית של הניג (שהדמות שהוא מגלם מתבססת במידה מסוימת גם על חוויותיו ותחושותיו כשחקן). קשה גם שלא לעקוב בחיוך אחר האינטראקציה בינו ובין חברי "הפרלמנט הרומני" שמאופיינת באותנטיות, ספונטניות ואינטימיות.

מערכת היחסים שמתפתחת בין פטר ואלונה, היא המלצרית, אמורה לספק לסרט את הממד הרגשי. פטר הבודד מזמין אותה להתגורר עמו בדירתו עד שתמצא לה מקום משלה, והיא בדרכה הלא-לגמרי-מעודנת מבקשת לסייע לו להתניע מחדש את חייו. לזכות הסרט ייאמר שהכימיה בין הניג וידלין משרתת היטב את העלילה שאליה הצמיד לנג (שכתב את התסריט יחד עם דיקלה בן ציון), שלא לצורך, סיפור על בת מתנכרת ועל רגש אשמה הרודף את פטר מאז מות אשתו.

בכלל, דומה ש"פטר השלישי" סובל מעודף סיפורי משנה שאינם זוכים לפיתוח נאות ופוגמים בבניית הקשר שנוצר בין שתי הדמויות האבודות, השחקן המבוגר והאישה הצעירה שגם היא מתקשה למצוא את דרכה בחיים, ומסרבת לחיזוריו של צעיר נחמד המאוהב בה נואשות. כך, סיפור הריצה לכנסת מטופל ברישול ניכר (לפתע מתברר שאנו בכלל בעיצומה של מערכת בחירות), ונדמה כאילו הוא לא נוגע באמת לאף לא אחת מהדמויות פה, בעיקר לא לפטר (שמידת העניין היחידה שהוא מגלה בפעילותו הפוליטית החדשה מתמצית בהליכה לבית הקברות על מנת לגייס תומכים/תומכות פוטנציאליים).

דנה ידלין ורוברט הניג ב"פטר השלישי"(צילום: דני כתרי)

שלא לצורך מופיעים פה גם אלמנה נחושה הנענית למודעת חיזור שמפרסמת אלונה בשמו של פטר, וכן אחיו תאומו-הזהה של אחד מחבריו לקפה (נתנזון בתפקיד כפול). העובדה שאיננו צופים לרגע בפטר המתעמת, נניח, עם הנהלת התיאטרון המקפחת אותו - ומעדיף במקום להקים מפלגה שהוא עצמו אמור לדעת שאין לה כל סיכוי ממשי - הופכת את דמותו למעט בלתי ברורה. לו היה סרטו של לנג פונה לכיוון של סטירה פוליטית-חברתית (נוסח "השועל בלול התרנגולות" של אפרים קישון מ-1978) אפשר היה להצדיק את קיומו של חוט עלילתי זה, אבל בהיעדר מוטיבציה מנומקת נדמה שמדובר בלא יותר מאשר אמצעי מלאכותי למתוח את הסרט לכדי אורך מלא.

עדיין, "פטר השלישי" הוא סרט נעים לצפייה. סוג של סרט חברים שהתקבצו יחד על הסט ויוצרים יחד דינמיקה אנושית מהנה. ראוי להעריך את נחישותו של לנג ליצור סרטים אישיים, עצמאיים, ולא פחות מכך את הפנייה שלו לקהל יעד הנמנה על בני הגיל השלישי, בהם אלמנים ואלמנות שהסרט - כמו המפלגה הפיקטיבית שבמרכזו - מבקש לייצג. בדרכו החיננית מאוד הסרט הזה יכול להיות להיט בבתי גיל הזהב וכפרי דיור מוגן.

"פטר השלישי" (ישראל) - במאי: טומי לנג. שחקנים ראשיים: רוברט הניג, דנה ידלין, נתן נתנזון ופיני מיטלמן. אורך הסרט: 81 דקות.