"קפה סוסייטי": וודי אלן עם חלב דל וסוכרזית

נדמה שאיש לא מצפה היום ליותר מדי מסרט של וודי אלן. עבודותיו משני העשורים האחרונים נעות מהנורא ("סלבריטי") אל החביב-אך-זניח ("חצות בפריז"), וקשה לאתר בתוכן יצירה משמעותית, למעט אולי "יסמין הכחולה" (2013), שהוא סרטו הטוב ביותר בתקופה זו.

סרטו החדש, "קפה סוסייטי" ("Café Society"), שהיה גם סרט הפתיחה של פסטיבל קאן השנה (אלן, הנערץ על ידי הצרפתים, הוא הבמאי היחיד ששלושה מסרטיו פתחו את הפסטיבל), אף הוא לא נושא בשורה של גילוי. שוב אותם נושאים מוכרים, נוסטלגיה בפרוטה, כמה שנינויות, והגיגים שעניינם העמדת הפנים החברתית שעוטים על עצמם אנשים פשוטים.

אתר ההתרחשות המרכזי, לפחות בחלקו הראשון של הסרט, הוא הוליווד של שנות ה-30. אותה הוליווד שאלן הניו-יורקי אינו מסתיר את הסתייגותו ממנה (ע"ע היעדרותו המופגנת מטקסי האוסקר בהם הוא מועמד. הופעתו היחידה נרשמה בטקס שנערך אחרי פיגועי 11 בספטמבר, במחווה לעיר המוכה). הדבר מאפשר לדמויות שונות בסרט לזרוק את שמותיהם של ארול פלין, ג'ינג'ר רוג'רס וספנסר טרייסי, אבל מבלי שתהיה לכך משמעות מיוחדת.

"קפה סוסייטי" לא ממש אומר משהו על הוליווד של התקופה (השנה המדויקת היא 1935, שבה נוצר "האישה באדום" עם ברברה סטנוויק שכרזה שלו מעטרת חזית של בית קולנוע מקומי). מבחינתו, הוליווד היא דימוי של זוהר ריק, של גינונים ואנשי החברה הגבוהה. גיבורו הוא בובי (ג'סי אייזנברג), צעיר יהודי מרובע ברונקס, שיוצא לחפש את מזלו הטוב בהוליווד, שם פורש עליו חסות הדוד פיל (סטיב קארל), סוכן שחקנים מצליח, ובאמצעותו מתוודע בובי לעולם הזוהר של מסיבות וסלבריטאים. מהר מאוד הוא מתאהב במזכירתו המקסימה של הדוד, ורוניקה המכונה "ווני" (קריסטן סטיוארט), אך זו אינה נעתרת לחיזוריו מפני שיש לה "חבר".

מהר מאוד גם מתברר לנו שהדוד (הנשוי) ואחיינו מאוהבים למעשה באותה בחורה, וכאשר היא עושה את הבחירה הרומנטית שלה שב הצעיר הניו-יורקי אל בית משפחתו, ונעשה מעורב בעסקי המועדונים של אחיו הגנגסטר (קורי סטול). בהמשך הוא יפגוש צעירה לא-יהודייה העונה אף היא לשם ורוניקה (בלייק לייבלי), ויישאב אל פיתויי ההיי סוסייטי. אך האם הוא באמת השתנה, או שמתחת לשיק והגלאמור חבוי אותו רומנטיקן פשוט שכמה לאהבה האמיתית, האבודה? התשובה הלא-באמת-מפתיעה תגיע בחלקו החותם של הסרט.

משונה (ואולי בעצם לא), אבל רגעיו הטובים של "קפה סוסייטי" אינם שייכים לסיפור המרכזי. אלה מתרכזים דווקא באפיזודות המשניות המתארות את הוויי המשפחה היהודית מהברונקס, שמזכירות מאוד את "ימי הרדיו" (1985) הנוסטלגי. סיפור משעשע במיוחד מתאר עימות שמתגלע בין אחותו של בובי ובעלה לבין שכנם המנגן את הרדיו שלו בקול רם מדי לטעמם, ומה שקורה כאשר האחות מתלוננת על כך באוזני אחיה הגנגסטר. "עליך לחיות כל יום כאילו היה זה יומך האחרון, ויום אחד זה גם יהיה נכון", הוא המוטו של המשפחה היהודית הזו, גם אם סטיב ג'ובס אמר את זה קודם.

אבל אלן בחר דווקא לעשות סרט על אנשים תמימים הנשאבים אל תוך עולם האשליות הנוצצות. סיפור מוסר פשטני שמציב אל מול הגיבור שתי ורוניקות: האחת שהיא בעצם בבואתו ונסחפת כמוהו אחר היומרנות של אנשי החברה הגבוהה הנוצצים, והאחרת, צעירה גרושה שמייצגת את אמריקה הוואספית, הפריבילגית, שהקשר עמה אמור לעורר (אף כי הדברים אינם מעניינים את אלן בפועל) את שאלת הזהות וההתבוללות היהודית. התוצאה היא גרסה משונה של "ורטיגו" ההיצ'קוקי, ולמעשה הפוכה ממנו, שבה הגיבור אינו פוגש אותה אישה עם שם שונה אלא שתי נשים בעלות אותו שם שמעמתות אותו עם זהותו. כמו ג'יימס סטיוארט בסרט ההוא, גם בובי מחפש באישה האחת את האחרת.

בהיעדר עומק של ממש - משהו שגם בסרטיו הטובים יותר של אלן בלט באי-נוכחותו - לא נותר אלא להתפעל לכאורה מעבודת הצילום של ויטוריו סטורארו האגדי ("אפוקליפסה עכשיו", "הקיסר האחרון"), שזהו שיתוף הפעולה הראשון שלו עם אלן. לכאורה, מטעים הכתוב, שכן גווני הזהוב והכחול-ים העמוק שבהם הוא עוטף את הסרט נדמים הפעם יותר כמניירה סגנונית, ריקנית כמו הסרט עצמו.

אלן, כבר בן 80, מלווה את הסרט בקולו העייף משהו (קריינות מיותרת לגמרי). "קפה סוסייטי" אינו סרט מביך כמו "איש ללא הגיון" לפניו, אבל הצפייה בו מסתכמת במשיכת כתף אגבית. שחקניו מספקים אף הם את המצופה מהם: אייזנברג בלתי נסבל כהרגלו, קארל מגלם בהנאה את הדוד מהוליווד שאינו רוצה להפריז עם הנפוטיזם, וקריסטן סטיוארט שבה ומוכיחה שהיא אחת השחקניות הנהדרות של דורה. 

"קפה סוסייטי" (ארצות הברית) - במאי: וודי אלן. שחקנים ראשיים: ג'סי אייזנברג, קריסטן סטיוארט, סטיב קארל, בלייק לייבלי, קורי סטול. אורך הסרט: 96 דקות.