יכול להיות שזה נגמר
גירושין זו טלטלה קשה, אבל זה לא הדבר הכי נורא עלי אדמות. הדבר הנורא מכל הוא להישאר ביחד ולסבול רק מפני שאתם פוחדים מהעתיד. תמיד אפשר להתחיל מחדש, בכל יום. בכל שעה. בכל רגע. הגיע הזמן להתקדם. לאהוב את עצמכם. לתת לעצמכם הזדמנות להיות סוף סוף מאושרים
אתם הזוג המושלם. בעל ואישה למופת. החברים הכי טובים. כל מי שמכיר אתכם מעריץ אתכם, מקנא בכם, חולם על זוגיות כמו שלכם. אבל האמת העגומה היא שזו רק העמדת פנים.
אף אחד לא באמת יודע מה קורה אצלכם בבית. אף אחד לא באמת יודע כמה אתם אומללים. מתוסכלים. כועסים. בודדים. קשה לכם להפנים שהאהבה שלכם מתה. שנמאס לכם זה מזו. שאין לכם סבלנות זו לזה. שכל משפט שלה מצית אותך. וכל הערה שלו מערבלת לך את הבטן. שאתם בסך הכל מתחזקים יחסים שמזמן כבר מיצו את עצמם. העיקר לא להודות בפני עצמכם שזה נגמר.
לכתבות נוספות של אבישי מתיה
להתגרש בלי לגרום לכאב: זה אפשרי
לא ברור איך זה התחיל. ומתי זה נשבר. זה גם לא באמת משנה עכשיו. הייתה אהבה גדולה. או קטנה. או אולי לא הייתה אהבה כלל. החלטתם להתחתן. הבאתם ילדים לעולם. בניתם בית. הקמתם משפחה. עשיתם מהחיים שלכם פוסטר. אבל הפוסטר התקלף וגילה מתחתיו רטיבות וחורים ומרירות וכאב לב מתמשך. ושום דבר כבר לא יכול להסתיר את זה.
גם אם תתאמצו מאד, לא תצליחו לטייח את מה שנסדק. אתם יכולים לנסות אימון זוגי או טיפול בשניים, אבל אם אין באמת רצון להישאר ביחד, אם מאסתם במה שיש ביניכם, אם אתם לא ממש אוהבים זה את זו ומוכנים להתפשר, לוותר, לחשב מסלול מחדש, זה לא ממש יעזור.
לפעמים, מה לעשות, הוא כבר לא מצחיק אותך, את כבר לא מושכת אותו, אין לכם יותר כוח לביקורת ולהאשמות, ומגיע הרגע הזה שצריך לפרק את החבילה, להיפרד ולהתחיל מחדש. אין דבר יותר מכאיב מזה. אבל אין גם ברירה אחרת. אתם יודעים את זה מזמן, רק עדיין לא השלמתם עם זה.
לא הדבר הכי נורא עלי אדמות
גירושין זה אף פעם לא נעים, זו טלטלה קשה, זה ריסוק איברים, אבל זה לא הדבר הכי נורא עלי אדמות. הדבר הנורא מכל הוא להישאר ביחד ולסבול ביחד ולדעוך ביחד ולמרר זה לזו את החיים, ולהמשיך לספק לעצמכם תירוצים פתטיים למה לסחוב עוד קצת רק מפני שאתם פוחדים מהעתיד, משינוי, מחוסר ודאות, מהחיים עצמם. אז במקום לחיות, אתם עושים אחד לשני את המוות והורסים את מה שעוד נשאר מכם.
לא הגעתם לעולם הזה כדי לסבול. קיבלתם מתנה נפלאה, החיים, ואתם מבזבזים אותה על מריבות קטנוניות. על צעקות. על בכי. על שתיקות מתמשכות, מעיקות ומכאיבות. אתם מענישים זה את זו, מתעללים זה בזו, חובטים זה בזו, ושוכחים בשביל מה כל זה ולמה אתם פה.
אז בשביל מה? ולשם מה? ורק אל תספרו לי שאתם לא רוצים לפגוע בילדים, כי מה שהכי פוגע בילדים זה לחוות את אמא ואבא רבים, להרגיש כמה הם עוינים ולשים לב לפרצופים המכורכמים בארוחת הערב.
אתם באמת חושבים שהם לא מרגישים? אתם באמת לא מבינים כמה זה מכאיב להם, פוגע בהם ומצלק אותם? אז כדאי לומר להם את האמת. אחרי שאתם אומרים אותה לעצמכם.
כל אמת עדיפה על פני שקר
האמת כואבת, אבל היא עדיפה על פני השקר, ההסתרה והבושה. אין לכם במה להתבייש. אהבתם, השקעתם, ניסיתם, טעיתם. זה אנושי. זה קורה. זה קורה לרבים כל כך. אנשים צומחים, משתנים, חווים, מתרגשים, ופתאום, בוקר אחד, מגלים שיש ביניהם תהום. הם מתעוררים, משפשפים את העיניים לא מבינים מה הם עושים עם האדם הזה שנמצא בצד השני של המיטה.
אם בכל זאת תתעקשו, או אם אחד מכם לא ישחרר את האחיזה, זה עלול להיות כואב הרבה יותר. שקרים. בגידה. טינה. אפילו שנאה. אל תלכו לשם. אל תבקרו בגיהנום. תעצרו עכשיו. תחשבו. תפנימו. תדברו זה עם זו. ותחליטו, יחד, להיפרד. לשים קץ ליחסים הללו.
כדי שתהיה התחלה. תמיד אפשר להתחיל מחדש. בכל יום. בכל שעה. בכל רגע. הגיע הזמן להתקדם. לאהוב את עצמכם. לתת לעצמכם הזדמנות להיות סוף סוף מאושרים.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
