"אור בין האוקיינוסים": משל מוסרי אפקטיבי

קל לפטור את "אור בין האוקיינוסים" ("The Light Between Oceans") כעוד מלודרמה קיטשית שנועדה לפרנס את יצרני ממחטות הנייר. אבל התייחסות שכזו תתעלם מהאיכויות שניכרות בסרטו של דרק סיאנפרנס המבוסס על ספר הביכורים של האוסטרלית מ.ל. סטדמן שנהפך לרב מכר. שכן יש משהו קודר, אפילו פרוורטי, שנמצא מתחת לפני השטח בסרטו של סיאנפרנס ("בלו ולנטיין", "מקום בין העצים"). הטראומה, המוות והטרגדיה מלווים אותו ממש מראשיתו, ובזכות הופעתם המדויקת של מייקל פאסבנדר ואליסיה ויקנדר (זוכת האוסקר על "הנערה הדנית"), שגם הפכו לזוג במהלך הצילומים, הסרט לעולם אינו גולש למחוזות הפאתטיים.

העלילה מתרחשת מיד עם תום מלחמת העולם הראשונה, באי בודד שנדמה כאילו הוא ממוקם בקצה העולם. שם, במקום בו נפגשים האוקיינוס ההודי והאוקיינוס הדרומי, מתנוסס מגדלור (האור שבשם הסרט) שנועד, כמה סמלי, להתוות את הדרך לאניות חוצות. מפעילו הקודם של המגדלור (ע"ע "הניצוץ") התקשה להתמודד עם השממה והבדידות ויצא מדעתו. מחליפו הוא חייל משוחרר (פאסבנדר) שרצונו לברוח מהטראומה של המלחמה מביא אותו לפנות לקבל את התפקיד שאף אחד אחר לא ממש רוצה באי שבו אין נפש חיה.

ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :

• שבעת המופלאים: פחות מופלא מהמקור
• "מלך שלי": המלך הוא עירום
• "הזאב האחרון": החיות באות לפני בני האדם
• "סופת חול": יופי, עוצמה וחסד בנגב
  

בהמשך הוא פוגש באישה אוסטרלית צעירה (ויקנדר) שעוברת להתגורר עמו באי. הם נישאים, אך ניסיונותיהם להביא ילדים מסתיימים בשתי הפלות. יום אחד הם מגלים דוגית שנסחפה אל החוף ובה מוטלת גופתו של גבר צעיר ולצדה תינוקת זעירה ששרדה. האישה רואה בכך סוג של התערבות אלוהית ומשכנעת את בעלה שלא לדווח על כך לרשויות ולגדל את התינוקת כאילו הייתה שלהם. מבקריהם הספורים והוריה של האישה מאמינים שזוהי אכן בתם.

לא נדווח על ההתפתחות הדרמטית המרעישה שמתחוללת בחלקו השני של הסרט, אך נציין שלתמונה נכנסת דמות בגילומה של רייצ'ל ווייז, ושנוכחותה מעוררת טלטלה מוסרית ורגשית. ואמנם, זהו המקום שבו עלילת "אור בין האוקיינוסים" נעשית לכאורה מופרכת, אבל המופרכות הזו רק מדגישה את היותו של הסרט משל מוסרי בעל ממדים דתיים וטרגיים.

סיאנפרנס הוא במאי-תסריטאי נבון מספיק כדי שלא להיכנע למניפולציות האובר-מלודרמטיות של הסיפור. הוא מנסה להבליט את היבטיו העוסקים בשאלות של אשמה ואחריות: כלפי הזולת אך גם אחריות שבני אדם לוקחים על הכרעותיהם השגויות. אפשר ללעוג לסרט, במיוחד בחלקו השני, אבל קשה להתעלם מכך שמה שמניע את הדמויות בו, בעיקר זו המיוסרת שמגלם פאסבנדר, הוא טראומה אמיתית של אובדן שחוו. הדמות שמגלם פאסבנדר, שבשלב הזה של הסרט המילה "כאב" מרצדת מעליה כשלט קזינו מהבהב, משחקת אותה בתפקיד הכפול של אלוהים וישו בנו.

ואמנם הגבר, אחרי הכל, הוא גיבורו האמיתי של הסיפור הטרגי שמתפתח: הדימוי הפאלי של המגדלור המתנוסס בקצה האי סחוף הרוחות אינו עובר מבלי שנשים אליו לב. הדרך העקיפה שבה הוא בוחר להתוודות על חטאו-לכאורה - שהינו למעשה החלטה שגויה שנראתה נכונה בזמנה - מספקת לסרט כמה מרגעיו האפקטיביים. הדמויות הנשיות, לעומתו, מעוצבות בצורה לא מעניינת. במיוחד אמורים הדברים בדמות שמגלמת ווייז שכמה מפעולותיה (כמו הצעה בלתי אפשרית שהיא מניחה בפני ויקנדר) נדמות מעורפלות בכל הנוגע לסבירות.

"אור בין האוקיינוסים" אינו בוש במקורותיו המלודרמטיים, ולזכותו של סיאנפרנס ייאמר שהוא מהלך היטב בין הדמעות. הצילום של אדם ארקפאו, המוזיקה המשתפכת כהרגלה של אלכסנדר דספלה, והנופים היפהפיים באמת של אוסטרליה וניו זילנד (המגדלור המקסים של קייפ קמפבל הוא אחד מכוכבי הסרט) הופכים את הצפייה בסרט למהנה. הקדרות השורה על הסרט מראשיתו אמנם אינה מחפה על היעדר עומק - למגינת לבם של אלה המזהים בין השניים - אבל זה גם לא סרט שנוטה לשמאלציות אגרסיבית. בעיקר הוא מצליח לסחוף אותנו עם חוסר הסבירות העלילתית שלו, ואם זה לא הרבה זה גם בטח לא מעט.

"אור בין האוקיינוסים" (ארצות הברית) - במאי: דרק סיאנפרנס. שחקנים ראשיים: מייקל פאסבנדר, אליסיה ויקנדר ורייצ'ל ווייס. אורך הסרט: 133 דקות.