"השיעור שהבן שלי עבר בגלל טעות שלי"

שום דבר לא יכל להכין אותי למה שקרה באותו הערב. כן, מדברים על זה לא מעט, כותבים על זה, מזהירים, ועדיין, אני מודה, לא הייתי מוכנה. הכל התחיל משיחת טלפון מבעלי בצהרי היום שאמר שהתקשרו מהמשטרה ושהרכב שלי חונה בחניית נכים. מה?? אוי ואבוי! ניתקתי ומיהרתי תוך שלוש שניות להזיז את הרכב. בחוץ כבר עמד אחד הפקחים של המושבה בה אני מתגוררת, חייך אלי בנימוס ושנינו המשכנו הלאה.

בערב, אחרי שהקטנים שלי נרדמו התפניתי לשיחה עם אילי, הבכור שלי, בן השבע, ונזכרתי שראיתי בבוקר משהו בפייסבוק שרציתי שיראה. נכנסתי לפייסבוק ולהפתעתי (או שלא ממש) ראיתי תצלום של הרכב שלי, כולל המספר כמובן, מופיע תחת כותרת מאשימה ובוטה. עד כאן עוד היה נראה לי יחסית הגיוני. אני גם די רגילה לזה שכמעט בכל יום מעלים פה תמונות כאלה בקבוצה של היישוב, רק שאף פעם אני לא טורחת לקרוא את מה שכתוב לידן, בטח שלא להגיב ולכן לא הייתי מוכנה למה שאמצא שם.

(צילום: shutterstock)

"נכה רגשית"

מה שמצאתי שם פשוט לכמה רגעים הקפיא לי את הדם: "רשעית", "עכבר מסומם", "נכה רגשית", "יצורה דוחה", "מסוכנת לציבור" הם רק חלק מהביטויים להם זכיתי. היה שם שלל רב של תגובות שאילולא הייתם קוראים אותן מבלי לדעת מה עשיתי הייתם כנראה חושבים שמדובר בעבריינית מהסוג המסוכן ביותר ובאמת אין שום סיבה שאזכה להסתובב חופשי.

הייתי כל כך המומה וכל כך פגועה שלא הצלחתי להחזיק את עצמי אל מול הבן שלי ופשוט פרצתי בבכי. פרצתי בבכי כמו ילדה שעכשיו זכתה לחרם מהסוג המכוער ביותר. למזלי מישהו שמר עליי ועד היום לא חוויתי שום חוויה מהסוג הנורא הזה אבל למען האמת, גם בגיל 36 זה מכה בך כמו רעם, זה מטלטל את עולמך, זה מנפץ (גם אם באופן זמני) את כל תפיסת העולם שבחירוף נפש בחרתי להאחז בה, כזו שאומרת שאנשים הם קודם כל טובים ועד היום הגישה הזו הטיבה עימי.

עוד בערוץ הורים:

- השמלה לא מסתובבת! גיל שנתיים האיום

-  "הבת שלי רוצה רק את אימא שלה"

- מה הורים לא מבינים על הילדים שלהם

אני בת 36, אמא לשלושה ילדים. המודל האישי שאני מציגה לילדיי תמיד נמצא אצלי בראש, כך שאני משתדלת לא להתפרק לידם וכמעט תמיד להגיב בפרופורציה, אבל הפעם זה שטף אותי כמו גל ענקי שפשוט סחף אותי איתו. אילי שנבהל כל כך מיהר לשאול "מה קרה?", "אימא, למה את בוכה?" לקח לי כמה שניות (או דקות) להירגע ולהצליח לספר לו את הסיפור. ואלה היו מילותיו המדוייקות: "אימא, כנראה שממש ממש פגעו בך, אף פעם לא ראיתי אותך ככה עצובה".

והייתי כל כך עצובה וכל מה שחשבתי עליו היה: איך זה קרה לי? דווקא לי? הרי גם הייתי כורעת ללדת והראש של התינוק היה חצי בחוץ לא הייתי חונה בחניית נכים. אני לעולם לא אחנה בחניית נכים, גם אם זה להוריד רגע ילד ואני בתוך האוטו, לא!! פשוט לא!!! זה לא קרה לי, לא קורה ולא יקרה, אלא אם זה נעשה בטעות, בלי לשים לב, כי אני בן אדם ופספסתי.

שיעור לילד בן 7 על שיימינג

הבן שלי מדקלם מגיל מאוד צעיר שלא חונים בחניית נכים ויודע לזהות חניות נכים לפי הצבע והשילוט, אבל באותו ערב הוא למד שיעור נוסף, חשוב לא פחות. הוא למד בגיל שבע את הקלות שבה אנשים משתלחים אחד בשני מבלי לדעת אפילו במי ובמה מדובר. הוא למד כמה רשת חברתית יכולה להיות כלי נשק. הוא למד שהיום בעולם שלנו אתה לא משלם מחיר פרופורציונלי למעשה שלך שבמקרה הזה היה אפשר להסתפק בטלפון למשטרה ששולחת אליי בימים אלה את הדוח על הטעות שלי. אני אשלם אותו, כי על טעויות לפעמים משלמים וזה בסדר, מה שלא בסדר זו התלייה הזו בכיכר העיר.

מה שלא בסדר זו ההתלהמות של כל כך הרבה אנשים מבלי לחשוב לרגע שיש בן אדם מאחורי המילים שלהם. וזה קורה כל יום, בכל מקום וכל הזמן ואנחנו שומעים רק על ה"פצועים הקשים", אבל יש בקרבנו מי שנפגע מזה כמעט כל רגע. הוא למד על בשרי איך נראה שיימינג.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

קראו לי שם "לא מחונכת". החינוך הוא לא איפה שאנחנו מוצאים את עצמנו משתלחים ומאשימים. הוא גם לא נמצא בחוסר היכולת שלנו לדחות סיפוקים. הוא גם לא בצדקנות והטפת מוסר ואת זה למדתי רק בשנתיים האחרונות. החינוך הוא רק באיך שאנחנו מתנהגים, ואם אנשים מבוגרים בוחרים לנהוג ככה מדי יום אז שאף אחד לא יתפלא ויצעק שזה מה שקורה עם בני הנוער. והדבר הכי קשה בכל הסיפור הזה היה לחשוב על כל אותם נערים ונערות שחווים שיימינג מעל הרשתות החברתיות והם רק בני 10 או 12 או 16 או 8. הם לא בני 36. ההבנה שזה יחלוף מהר וכבר מחר או מחרתיים הם יהיו החדשות המשעממות של אתמול עוד לא קיימת אצלם. ההורמונים שלהם משתוללים והדבר החשוב להם בעולם בגיל הזה (החברים) הכניס להם סכין עמוק בגב.

הבנתי גם שכנראה זה לא משנה עד כמה אדאג לחזק את הדימוי העצמי של הילדים שלי ועד כמה בטוחים בעצמם הם יהיו, לי אין בעיה עם הדימוי העצמי שלי ועדיין זה פגע בי כל כך. ילדים עם דימוי עצמי בריא כנראה יתאוששו מזה מהר יותר אבל זה לא יעבור על ידם, האחריות ההורית שלנו היא לשמש להם מודל ולחנך אותם להימנע מלקחת חלק בדברים מהסוג הזה, להפעיל שיקול דעת, להיות מאופקים.

אין חמלה וגם לא רחמים

אני בחרתי לחשוף את עצמי שם תחת אותו פוסט ולהתנצל על מה שקרה, על אף הפניה הלא מכבדת, המיותרת, המעליבה והמשפילה.  עשיתי טעות, אני רק בן אדם ובני אדם טועים ובעולם נורמלי הם יכולים לתקן, לבקש סליחה וללמוד. בעולם האכזרי של הרשתות החברתיות אסור לטעות, אין הזדמנות שנייה, אין חמלה וגם לא רחמים. יש רדיפה אחרי לייקים ויצר נקמנות ובעיקר קלות גדולה פשוט לומר מה שבא לנו מבלי לעצור רגע ולחשוב.

הוא רק בן שבע והוא היה צריך ללמוד כל כך הרבה, אבל אני רוצה להאמין שהבן שלי לא יהיה חלק מדבר כזה כי הוא ראה עד כמה זה פגע ביקר לו מכל. הוא גם למד שיש עוד דרך, מכבדת, להתנצל אפילו שמשתלחים כי ככה זה שומר עלינו בני אדם.

היו כמובן גם אנשים שכן בחרו לראות את הטוב, שבחרו לא להתפתות כמו השאר לקבל את ה"אמת" של כותב הפוסט ולנסות למצוא עוד אפשרויות לכך שבן אדם חנה בחניית נכים. כאלה שמיהרו לצעוק "די!" שניסו להכניס את הדברים לפרופורציה הראויה אבל זה כבר היה מאוחר מדי או שהיה גם מי שהשתלח בהם.

ורק דבר אחרון - בא לי לבקש מכם שלא תגיבו. פשוט אל תגיבו. תקראו, תסכימו, אל תסכימו, הכל בסדר. אם אתם רוצים, שתפו בשיחה את מי שקרוב אליכם - את האישה, הבעל, אמא, הילדים או שלא, אבל אל תגיבו, כמו פעם שפשוט אי אפשר היה. ואם זה יציל אפילו נפש אחת מהדבר הזה - אשריי.

מיטל פרנס היא אמא לשלושה ילדים, מדריכת הורים, בוגרת מכון אדלר