לנסות לחשוב חיובי בריצה - ולהבין שזה ממש לא מועיל
ליאת עיני פגשה מישהי אופטימית במיוחד והחליטה לאמץ את הגישה שלה. שבועיים היא הצליחה לשרוד עם כל הטוב הזה ואחר כך חזרה לעצמה עם ההבנה שאי אפשר לאנוס את המוח
אמא שלי, זו שבתחילת דרכי בריצה לפני ארבע שנים, שאלה בדאגה אם אני לא מגזימה ואולי כדאי שאנוח קצת, אמרה "טוב נו, קל לך, הגוף שלך כבר התרגל לריצה. זה כבר נהיה שגרה". אז לא, לא קל לי. קל לי לראות עוד פרק ב"אנטומיה של גריי", קל לי לבהות בפייסבוק וקל לי לפתוח רימון וליהנות מכל גרגיר, זה קל. הריצה לפעמים קצת פחות קשה. אמנם אני כבר יודעת מה מצפה לי, יודעת שאחרי קילומטר וחצי הגוף קצת משתחרר, יודעת שבסוף כל ריצה מסתיימת ואפילו די בהצלחה, אבל קל זה לא.
באחד מימי חמישי פגשתי מישהי מקבוצת הריצה שלי. שאלתי אותה אם היא מגיעה מחר בבוקר לאימון ועשיתי פרצוף עצוב כי תוך כדי חישבתי את השעה שאני צריכה לכוון את השעון (5:10 לפנות בוקר). הבחורה חייכה ואמרה "בטח, איזה כיף!". אני רגילה תמיד לשאול את חברותיי אם הן מגיעות מחר ויש לנו את התשובה הקבועה - "כן, יש ברירה?", כאילו שמישהו כופה עלינו משהו.
אז שאלתי את המחוייכת אם היא לא מתבאסת לקום כל כך מוקדם, והיא אמרה שהיא רק חושבת על האנרגיות שהיא תתחיל איתן את הסופשבוע שלה וזה משמח אותה מאוד. בגדול היא צודקת. אחרי ריצת בוקר מוצלחת כל היום נראה אחרת, רק שאני תמיד חושבת ערב קודם (שלא לומר יומיים קודם) בעיקר על שעת ההשכמה.
לטורים הקודמים:
- "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"
- נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ
- כשהפסקתי לרוץ והתחלתי לאכול ג'אנק
הבנתי שהגיע הזמן לאמץ את החיוביות הזאת שנפלה עליי והודעתי בקבוצת הווטסאפ שלנו שעד להודעה חדשה אין יותר קיטורים, לא לפני הריצה ולא במהלכה. התחלתי להתארגן לאימונים עם מחשבות חיוביות במיוחד. כל הזמן חושבת רק על הסוף ואיזה כיף יהיה לי. אחסוך מכם את כל המשפטים הקלישאתים אבל זה עבד. האימונים היו קלים יותר, ההתארגנות הייתה פשוטה יותר וחשבתי שפיצחתי את השיטה, רק לא הבנתי למה לא חשבתי על זה קודם.
אבל כל דבר טוב נגמר בסוף והטוב הזה החזיק בדיוק שבועיים. קמתי באחת השבתות לאימון מוקדם וחיפשתי את המחשבות החיוביות אבל הייתי כל כך עייפה שהן פשוט לא הגיעו. יצאתי לאימון כי קבעתי עם חברות ולא היה לי נעים להבריז. האימון היה מעולה והחלטתי שאני חוזרת לחשוב חיובי אבל כנראה שפג התוקף, זה פשוט יותר מדי מאולץ בשבילי לחשוב חיובי בזמן שאני עייפה או כשסתם אין לי כוח.
החלטתי שאני אנסה לא לחשוב על כלום. פשוט לפני כל אימון להשתדל לא להכניס מחשבות שליליות כמו "למה את צריכה את זה", "אני הכי עייפה בעולם", "כל כך אבל כל כך אין לי כוח לזה" וגם לא לאנוס את המוח למחשבות חיוביות, כמו "איזה כיף שאני יוצאת לאימון" או "איזה יום מעולה הולך להיות לי עוד רגע", כי בא לי להקיא כשאני שומעת את המשפטים האלה.
בתור ילדה שגדלה עם שני הורים הכי אופטימים על כדור הארץ ושנים לא הבנתי למה אני צריכה תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, ברור לי שכל אחד בנוי אחרת. אמנם אפשר קצת לאמן את המוח ולאמץ הרגלים חדשים ואפילו כדאי, אבל אי אפשר להשתנות לגמרי. יש אנשים ששמחים מטבעם ומחייכים מכל דבר ובכל צעד שהם עושים בריצה ובחיים ויש אנשים אחרים, כמוני למשל, שכל פעם כשמסיימים ריצה מחייכים חיוך גדול בלב ולא מאמינים ששוב הצליחו. גם אחרי ארבע שנים לא מתרגלים לזה אבל ממשיכים עם אופטימיות זהירה וזעירה.
ביגוד ונעליים: אדידס
אימון אופטימי במיוחד:
לפנייה לכתב/ת 
