שתף קטע נבחר

ליאור רץ עשרות ק"מ כשהוא יחף: "זה בריא יותר"

לאחר שנים של ריצה עם נעליים, החליט ליאור להתחבר לטבע ולעשות את המעבר לשגרה יחפנית. כיום, הוא ספורטאי פעיל אשר מעדיף לרוץ קילומטרים רבים, על האספלט או בשטח, ברגליים חשופות. אם תשאלו אותו - לרוץ יחף בריא הרבה יותר. ויש לו הסברים משכנעים

במבט לאחור, נדמה כי הזכות ללכת יחפים שמורה אך ורק לילדים. בגינה, בבית, ברחוב: כולנו זוכרים את רגעי הילדות בהם נעליים היו פריט אופציונלי בלבד, השמור רק למקרים בהם באמת היינו זקוקים לו.

 

עוד כתבות:

הכי בריא בריצה: לנחות על העקב או על מרכז כף הרגל?

אחת ולתמיד: האם ריצה בריאה עבורנו?

ריצה למרחקים ארוכים: האם גופנו בנוי לכך?

 

אך עם השנים רובנו בחרנו בנוחות. הנעליים, ששימשו פריט להתניידות בלבד, הפכו להיות העור השני שלנו והשתכללו ליותר מסתם פריט לבוש המגן על עורנו בזמן צעידה או הליכה, אלא לסמל סטטוס של ממש בעל תכונות ייעודיות: נעלי עבודה, נעלי ריצה, נעלי ערב לבילויים ויציאות - וגם הנעל הרגילה, המשמשת אותנו ביום יום.

 

למעשה, כיום, מלבד זמן השינה - הנעליים מעולם לא עוזבות אותנו. אך למרות זאת, יש אנשים שבוחרים אחרת: ליאור רביד, למשל. ליאור, בן ה-41, מדריך לריצה מינימליסטית או במילים אחרות – מלמד אנשים כיצד לרוץ יחפים וכמה שיותר קרוב לטבע, טוען שלא רק שנולדנו ללכת יחפים, נולדנו גם לרוץ יחפים. לדבריו, הנעליים הם העניין המוזר בכל עולם הריצה.

 

לקראת מרתון התנ"ך שיתקיים ב-21 בנובמבר 2016, בו ירוץ ללא נעליים, מסביר ליאור מדוע בחר בשגרה היחפנית כדרך חיים.

 

ליאור רביד. "לא רק שנולדנו ללכת יחפים, נולדנו גם לרוץ כך" (ערן ירדני) (ערן ירדני)
ליאור רביד. "לא רק שנולדנו ללכת יחפים, נולדנו גם לרוץ כך"(ערן ירדני)

 

להרגיש את הפידבק האמיתי של הקרקע

כמתבקש מאדם אשר בוחר לחזור ולהתחבר לטבע, ליאור נולד וגדל בקיבוץ איילת השחר. "כל הילדות שלי בעצם הייתה יחפה, מקסימום עם איזה סנדל תנ"כי של פעם", הוא מספר. "הייתי משחק כדורגל יחף, דורך על דבורים יחף, משם אני בא".

 

עם השנים, העבודה, המשפחה והחיים הבוגרים, נטש ליאור את השגרה היחפנית. החשק חזר לפני 3 שנים באופן מפתיע. "בערך לפני 3 שנים, אחרי שנים רבות בהן גם אני הייתי עטוף בכל מיני נעליים מודרניות, נתקלתי לראשונה בנעל מינימליסטית ונדלקתי", הוא נזכר.

 

"נעל מינימליסטית בהגדרתה זו נעל שלא מפריעה לכף רגל לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב", מסביר ליאור. "זו נעל עם סוליה דקה ככל הניתן, גמישה, לא פוגעת בתנועתיות של הכף רגל, בעלת תא בהונות רחב כדי לאפשר לאצבעות להתפרש, וללא עקב – כך שאין הפרש גבהים בין העקב לאצבעות".

 

עם התחושות שחזרו כך גם גבר יותר ויותר הרצון של ליאור לחזור ללכת יחף. "חשבתי שיש לי הזדמנות לחזור למקורות ולרדת מכל ההגבהות והצפיפות, מהמשהו הזה שעטף וסגר לי את כף הרגל", הוא מספר. "מאותה נקודת זמן למעשה, כל הנעליים או הסנדלים שלי הפכו למינימליסטיות".

 

ליאור לא עצר בנעל המינימליסטית ומהר מאוד חתר על מנת לשדרג את מצבו החדש למינימום המקסימלי. "היה חסר לי המגע הישיר", הוא מספר. "גם נעל מינימליסטית חוצצת בינך לבין הקרקע. היום אני משתדל ללכת גם בלי זה - כמה שיותר יחף. ככה אני מסתובב, ככה אני יוצא, ככה אני רץ, וככה אני מתנהל", הוא מוסיף.

 

"השינוי שעברתי בשנים האחרונות לא הגיע מתוך פציעה, אלא מתוך רצון להתחבר ולהרגיש את הפידבק האמיתי של הקרקע. זה היה חסר לי, זאת הדרך שלי".

 

ליאור עסק בספורט כל חייו. בצעירותו היה חבר בנבחרת האתלטיקה של גליל עליון, בקבוצות כדורגל וכדורסל בצפון הארץ, וגם בזמן שירותו בצה"ל היה פעיל גופנית. לפני 7 שנים, עוד לפני שהחל את תהליך ההיפרדות שלו מהנעליים המודרניות, חזר ליאור לתחום הריצה.

 

לאחר שגילה את נפלאות הריצה המינימליסטית החל לפתח תחום זה, סיים בהצלחה קורס מאמני קבוצות ארוכות ואף עבר השתלמות קצרה בלונדון תחת מאמן מינימליסטי. כיום, הוא משלב בין שני הדברים האהובים עליו: חיבור לטבע וספורט, על ידי קידום הריצה המינימליסטית בישראל.

 

"הפידבק מהקרקע היה חסר לי". ליאור רביד. צילום: שירב אתגר (ליאור רביד) (ליאור רביד)
"הפידבק מהקרקע היה חסר לי". ליאור רביד. צילום: שירב אתגר

 

גם המדע אומר: נולדנו לרוץ

ליאור רץ לפחות 40 קילומטרים בשבוע כשהוא יחף לחלוטין. את שאר הריצות הוא עושה עם סנדל או נעל מינימליסטית אחרת. כאשר נשאל לגבי השתתפות בתחרויות מסביר ליאור שהאתגר הוא המניע בשבילו ולאו דווקא התחרות עצמה. "השתתפתי במרוצים אך אני פחות תחרותי, אף פעם לא מנסה לעמוד על הפודיום כמו שאומרים", הוא מספר. "אני בא לאתגר את עצמי, בין אם זה מבחינת השטח או המרחק".

 

"לא סתם לקחו לנו 3 מיליון שנים להזדקף על שתי הרגליים. המדע אומר שבעצם נולדנו לרוץ", הוא מספר. "היתרון שלנו הוא בהליכה על 2 רגליים וביכולת לרוץ למרחקים ארוכים מאוד בשל עובדת היותנו יצורים סתגלניים וסיבולתיים. זאת אומרת שמבחינה אנטומית-אבולוציונית אנחנו בנויים כך שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים.

 

יש לנו 3 מפרקים מהקרסול ומטה. רבע מהעצמות שלנו נמצאות באזור זה של הגוף, ועוד אינספור רצועות, גידים ושרירים. זו מערכת משומנת מאוד שמטרתה להניע אותנו קדימה, או במילים אחרות: נולדנו לרוץ", הוא מסכם.

 

אם תשאלו את ליאור מהי הסיבה לפציעות המרובות בקרב ספורטאים העוסקים בתחום הריצה, סבור הוא שלנעליים המודרניות שאנו לובשים יש חלק בדבר. "מה שהמודרניזציה יצרה זו בעיה. בשנות השבעים הג'וגינג פרץ לתודעה מה שגרם ליצרניות הנעליים להנדס נעליים טכנולוגיות במנחים אנטומיים לא נכונים: עקב מוגבה ותא בהונות צר וצפוף מאוד.

 

למעשה, נעליים כאלה מרחיקות אותך מהרצפה ומונעות ממך לקבל פידבק מהקרקע, וכאשר אתה לא מקבל פידבק, אין לך מושג איך לנחות", הוא מסביר. "הבעיה כיום היא שריצה היא הספורט הכי נגיש שיש ונחשב גם לבריא מאוד, רק שרבים בוחרים לרוץ עם נעל שמונעת מכף הרגל לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – דבר המוביל בסופו של דבר לפציעות".

 

ליאור מסביר שהיחפנות הטהורה מאפשרת להתחבר לתחושות הטבעיות של הגוף ובכך מסייעת למניעת פציעות המאפיינות רצים רבים. "כפות הרגליים שלנו הם המורה הכי טוב. כל מנח ופוזיציה בריצה או הליכה משתנה מאוד בין אם אתה נעול או יחף. זה שינוי תהומי שמגיע מהמוח.

 

אם תצא לרוץ ותשים נעל רגילה או מינימליסטית תוכל לנחות על העקב, אך אם תוריד את הנעליים ותנסה לקפוץ או לרוץ - המוח שלך לא יתן לך לנחות על העקב כי הגוף לא יוכל לשאת את הכאב. הנעל לעומת זאת - כן.

 

בנוסף, אם תרוץ יחף תבין מהר מאוד שלא תוכל לגרור רגליים וגם לא לבלום אותן. העור, הרגליים, והמוח שלך – לא יתנו לך לעשות זאת, בטח שלא לאורך זמן. אתה מבין שכל המערכת התומכת הזו בעצם שומרת עליך, כך שאם אתה לא צריך לרוץ יותר מ-20 קילומטרים יחף כי הגוף מאותת שזה מציק לו - סימן שבאמת לא צריך לרוץ יותר מזה".

 

ליאור רביד בפעולה במהלך מירוץ בלונדון (Battersea Park Races) (Battersea Park Races)
ליאור רביד בפעולה במהלך מירוץ בלונדון(Battersea Park Races)

 

"הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שלי"

לדברי ליאור, כשזה קשור לריצה, עדיף לשים את המודרניזציה בצד. "נעל שעוטפת אותך מונעת ממך לקבל את כל האימפקטים. פתיחת צעד גדול מדי, נחיתה על העקב עם ברך נעולה – אלה דברים שאינם מורגשים כאשר רצים עם נעל מודרנית אך האימפקט עובר הלאה וכך גם הפידבק, אשר מגיע אחרי כמה שנים בדמות שחיקת סחוס ופציעות כאלה ואחרות. בשונה מנעל מודרנית, כאשר נרוץ יחפים הפידבק אותו נקבל יהיה מיידי. מהר מאוד נבין איך לרוץ זקוף יותר ונכון יותר".

 

אמנם ריצה יחפנית משתלמת לבריאות אך המעבר אליה משנים של ריצה עם נעל מודרנית אינו בהכרח דבר קל. "אתה מאוד מתוח, מסתכל על הרצפה כל הזמן. לקח לי תהליך ארוך של שנה עד שהעור בכפות הרגליים החל להסתגל", מספר ליאור.

 

"בתקופת ההסתגלות העור עובר המון שינויים. כיום הגעתי למצב שהעור שלי חלק לגמרי, צפוף מאוד, וללא שום שפשוף או קילוף. אני יכול לדרוך על זכוכיות ומפגעים אחרים והם לא יחדרו כאשר הטכניקה נכונה. לקח זמן לכפות הרגליים שלי לחזור בשנית למצב הטבעי שלהן, קצת יותר משנה".

 

ליאור מעיד שהתהליך אותו עבר שינה אותו לטובה. "זה הטיפול הפסיכולוגי והרפלקסולוגי הכי טוב שלי, הוא מספר בחיוך. "בשנה האחרונה אני יוצא לרוץ יחף גם בשטח. המוח עף מהתחושות. זה אדיר, ההרגשה מדהימה, ממש כמו לחזור להיות ילד במובן מסויים".

 

ליאור ממליץ מאוד על מעבר לריצה מינימליסטית. לאנשים שרוצים להתחיל את התהליך הוא ממליץ לעשות את המעבר בהדרגתיות תוך מתן הקשבה לגוף. "צריך לעשות את המעבר מאוד מאוד לאט, עדיף עם עוד עין מכוונת והדרכה. אנשים שרוצים לעבור ליחפנות טהורה – עליהם להקשיב לכפות הרגליים, להיות בתוך התהליך – זה שווה את זה", הוא מסכם.

כפות הרגליים של ליאור. "שנה עד שהעור חזר למצב הטבעי". צילום: שירב אתגר (ליאור רביד) (ליאור רביד)
כפות הרגליים של ליאור. "שנה עד שהעור חזר למצב הטבעי". צילום: שירב אתגר

 

 

מרתון התנ"ך ביוזמת המועצה האזורית בנימין יתקיים ב-21 לאוקטובר. המרתון ישחזר את ריצת המרתון הראשונה בהיסטוריה (42 ק"מ) המוזכרת בתנ"ך בספר שמואל א', והרצים יעברו בנופים המיוחדים שבין ראש העין לחבל בנימין.

 

 

רוצים לתרגל את סגנון הריצה שלכם? צפו:

 





 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ליאור רביד
ליאור רביד. משתדל ללכת יחף כמה שיותר. צילום: שירב אתגר
ליאור רביד
ד"ר רק שאלה
מחשבוני בריאות
פורומים רפואיים
מומלצים