"בבית חולים ציירתי וציירתי, העיקר לא לשקוע"

אני אסתי, בת 23. נולדתי למשפחה שמחה ומאושרת שגדלה לעשרה ילדים. בתוך שכונה חרדית בבני ברק החיים די חדגוניים, אבל עם זאת מרתקים.

השינוי שקרה בחיי היה כשהייתי בת 16. התחילו לי כאבים ברגל שלא ייחסתי להם חשיבות מיוחדת, אבל בהמשך הכאב העקשן החל להעיר אותי בלילות ולקחת את שלוותי בימים, עד שנכנעתי והלכתי לראות רופא. ואז לרנטגן ומשם לעוד כמה בדיקות שלא שמעתי עליהם אף פעם.

ובום. אני וההורים יושבים מול האונקולוג שמבשר שיש לי סרטן אלים. חייבים לטפל בכימותרפיה, צריך גם ניתוח כדי להסיר את הגידול, והנה אני, ילדה חרדית מבני ברק בבית חולים חילוני לגמרי וצריכה להילחם על החיים שלי.

הכמיהה לחופש גרמה לי לצאת מהבית

הכימותרפיה הייתה קשה אבל השיגה את המטרה. הבראתי. הסרטן הושמד. אבל הרגל לא חזרה לתפקוד מאז. בניתוח החלפת הברך שעברתי הייתה פגיעה בעצבים בטעות. ונשארתי עם כאבים איומים.

לאט לאט מצאתי את עצמי בוחרת לי דרך שונה מהבית

עם ניצני השיער שהחלו לצמוח בקרחתי החל גם המוח שלי להיפתח ולחקור את התרבויות השונות בארץ שלא הכרתי לפני כן. לאט לאט מצאתי את עצמי בוחרת לי דרך שונה מהבית. הכמיהה לחופש גרמה לי לצאת מהבית, לגור לבד, להשלים בגרויות ופסיכומטרי ואפילו להתנדב במחלקה אונקולוגית של ילדים במשך 3 שנים.

חזרתי הביתה בגלל הכאבים והצורך בעזרה וגם בגלל בעיות תקציב. למרות הקשר ההדוק עם המשפחה אני שונה מהם וחיה את חיי השונים. והם מקבלים אותי איך שאני. אין לי ספק שזכיתי בהם.

כבר עברו 5 שנים מסיום הטיפולים. בהם עברתי כל כך הרבה ניתוחים ואף אחד מהם לא העניק לי את השלווה שהייתי זקוקה לה - החיים ללא כאבים. מרבית הניתוחים רק החמירו את המצב. הקביים צמודים אליי כבר 6 שנים. הכסא גלגלים מגיע לתקופות ארוכות ולפעמים גם עוזב. אבל הכאב תמיד נשאר.

לפני שנה ישבתי בפאנל רופאים עם ההורים והמנתח הסביר לי על תכנית שתעזור לי באיכות החיים. מדובר בעוד שני ניתוחים רציניים בהפרש של כמה חודשים. פיזיותרפיה ארוכה, שבסופה  אהיה משוחררת מהקביים והכאבים. מדובר בשנה שלמה שתוקדש למטרה הזאת.

לחשוב בצורה אחרת, לאהוב את עצמי ואת החיים שלי

הבנתי שיש כאן סיכון גדול אבל גם סיכוי לחזור להיות משוחררת לגמרי, והחלטתי לקחת את הסיכון. פתחתי בלוג כדי להתייעץ ולשתף על מה שקורה בחיי ובו סיפרתי על כל מה שקורה איתי מאז.

לפני כשנה הצטרפתי לתכנית "יוצאים לחיים" של עמותת "גדולים מהחיים", זוהי תכנית שנתית שמלווה בוגרים שהחלימו מסרטן ומסייעת להם לחזור לשגרת חייהם לאחר המחלה. קיבלתי שם תמיכה וכתף, הרגשתי שלימדו אותי ללכת מחדש, לחשוב בצורה אחרת, לאהוב את עצמי ואת החיים שלי.

החלטתי שלפני שאני נכנסת לשנה הקשה של הניתוחים, שאני רוצה לטוס לטיול למרכז אמריקה לחודשיים. ארזתי קצת בגדים והרבה תרופות וטסתי. טיילתי עם הקביים וראיתי מקומות מדהימים בעולם. נטענתי בכוחות מחודשים. אבל הדבר הכי יפה שראיתי היה זוג עיניים של בחור יפה עם חיוך מחשמל בעיר קטנה ורגועה במקסיקו בהוסטל של הישראלים.

הדבר היפה הזה הוא החבר שלי בשמונת החודשים האחרונים. ולמרות שסיפרתי לו בטיול מה שמחכה לי בארץ הוא הבטיח לי שהמצב הרפואי שלי לא ישנה את הקשר לכאן או לכאן.

בין הצבעים הכל נראה קל יותר

עברתי את שני הניתוחים. הניתוח הראשון לא היה מוצלח מבחינתי והחלטתי לעבור לבית חולים אחר אבל מסתבר שהבעיה היתה ברגל ולא במנתחים. הכאבים התגברו ולא עוזבים.

כרגע אני כחודשיים לאחר הניתוח השני. השתחררתי משיקום רק לפני שבועיים. מאז הניתוח, הכאבים לא פסקו והרופאים חוששים שהכאב ישאר לתמיד. הידיעה הזאת הכניסה אותי לעצבות גדולה. אבל הבנתי שאני חייבת לחפש את פיסת השמיים הקטנה במצבי.

בזמנים הקשים בבית חולים הציור היה בשבילי פסק זמן מרענן, והטעין אותי בכוחות מחודשים

אז ציירתי. כמו שתמיד הייתי נרגעת כשאני עצובה. בזמנים הקשים בבית חולים הציור היה בשבילי פסק זמן מרענן, והטעין אותי בכוחות מחודשים. בין הצבעים הכל נראה קל יותר, ובזמנים הארוכים ששהיתי במיטת בית חולים ציירתי וציירתי העיקר לא לשקוע.

בשביל להרגיש שיש לי מטרה בציור החלטתי להגשים חלום ולהדפיס את הציורים שלי על מדבקות קיר ומוצרים נוספים ולמכור בחנויות ברשת. המטרה הזאת מילאה אותי באנרגיות.

פתחתי פרויקט גיוס המונים בהדסטארט ואני אשמח שתיקחו גם אתם חלק בהגשמת החלום שלי. כי כרגע הכאבים חזקים והייאוש אורב בפתח. אבל אני בוחרת להתאמץ לחפש את פיסת השמיים שלי ולהתעסק בדברים הטובים שיש לי.

תעזרו לחלום שלי להתגשם ותתמכו בי כאן  . אתם מוזמנים גם לבלוג שלי .

לאתר העמותה לפרויקט יוצאים לחיים לחצו כאן .