אל תעירו אותי / טור
כמו להיות בחלום שאתה בטוח שהשעון כבר צילצל, אבל אתה עדיין משאיר את העיניים עצומות ומנסה לגנוב עוד קצת. זה בלתי נתפס, לא יכול להיות. דני קושמרו חגג עם אוהדי הפועל ב"ש בסאות'המפטון
כמה אלפי אוהדים אדומים שחווים חוויה שלא הכירו, כזו שלא באמת האמינו שיחוו אי פעם. והקבוצה? חבורת לוחמים ששיחקו מול קבוצה איכותית שרצתה לנצח, אבל לא הצליחה. בבית.
זה לא היה קל, צריך להודות שמעט מהשחקנים שלנו היו בשיאם, ואפשר להניח שרק היום, אחרי שהאדרנלין ישקע, הם ירגישו היטב את הכאבים בגוף ממאמץ יוצא הדופן.
הם הפעילו איבר חשוב הרבה יותר, את הלב, נתנו את כולו. היו חילופים מבריקים של ברק בכר, ויש את אלונה ברקת. מה עוד אפשר לומר על האישה הזו שהביאה שינוי וגאווה למאות
אלפי אנשים, לחבל ארץ שלם.
קבוצה שגורמת לאנשים שהם לא אוהדים שלה לאהוב אותה, להתחבר לאווירה שהיא מייצרת, ספורטיביות וכבוד. אז מה מגיע לה? הדלקת משואה? פרס ישראל? שניהם?
בסוף המשחק, בו הייתי עם אבי ובני, אני פוגש ביציע המתרוקן חבר ילדות שנראה קצת מודאג. תשמח אני אומר לו, והוא מחייך, זה נפלא, אבל גמרתי את הירושה כבר, מאיפה אגייס עוד כסף לעוד טיסות? צרות של עשירים. בינתיים, אל תעירו אותי.
