הוריי לא סובלים את בן זוגי ורוצים שניפרד
"אני מאוד קשורה להוריי, בעיקר לאימי ולסבי, וזה שהם לא מקבלים את הבחירה שלי ולא מוכנים לראות את רפי יותר, שובר אותי". אימון אישי
אחת לכמה זמן אני מקבלת טלפון מאם מודאגת שמבקשת תהליך עבור בנה או ביתה. האמת, תמיד זה מציף אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, מאוד מרגשת בעיני הדאגה הזו, והיא בכלל לא מובנת מאליה. אומנם בגנום היהודי יש איבר שהוא כמעט ייחודי לנו, בילט-אין במערכת, וזו הדאגה, ועדיין רוב ההורים לא עושים את הצעד ומחפשים עזרה לילדיהם (אולי כי הם רגילים לדאוג ולא לתת פתרונות). מצד שני, למדתי שעם הזמן, גם הילדים נעתרים להוריהם (דבר שמעיד בעיני על מערכת יחסים טובה ופתוחה), וזורמים איתם.
הרבה פעמים ההורה המודאג שלרוב גם משלם עבור צאצאו על התהליך, חושב במידת מה שיש לו חזקה על הדבר, או יותר נכון - חושב שהוא יודע מה צריך לקרות, איך זה צריך להתבצע ומהי התוצאה הרצויה. הורה מעורב - ולא משנה באיזה גיל, זה דבר חשוב, אבל לקחת חזקה על הדרך והתוצאה, זה כבר עניין אחר.
לכן כששרה התקשרה והתחילה לספר לי על מערכת היחסים של דלית, קטעתי אותה. שאלתי אם דלית מודעת לשיחה הזו, והאם היא בכלל רוצה "עזרה" מקצועית. קבענו ששרה תדבר איתה ותחזור אלי אחרי כן. כעבור יומיים היא התקשרה ואמרה שדלית מוכנה. היא הייתה כל כך להוטה שקשה היה לקטוע אותה, וכך בחמש דקות הספיקה לספר לי כמה דלית נהדרת, וכמה בן זוגה איום ונורא עבורה.
שבוע אחרי השיחה, כשפגשתי את דלית, היא סיפרה לי בעיניים דומעות שמשפחתה מסרבת לקבל את רפי, החבר שלה. דלית בת 31, והיא יוצאת עם רפי כבר חמישה חודשים. מההיא הניחה מראש שהוריה, ה"אריסטוקרטים" לדבריה, לא יעופו על רפי, אבל היא לא ציפתה גם בחלומותיה הגרועים ביותר שתהיה כזו התנגדות מאסיבית מצדם. "אני לא ממש יודעת מה הקטע שלהם", אמרה לי. "הוא אומנם בחור שבא מרקע די קשה, נער פנימיות כזה, אבל הוא גדל להיות בחור מדהים, וחשבתי שזה שאני מאושרת, יהיה מספיק עבורם. איזה מספיק ואיזה נעליים".
"אלינו הביתה הוא לא נכנס"
דלית מגיעה ממשפחה אמידה פלוס, כולם מאוד משכילים ואנשי החברה הגבוהה. אביה בפוליטיקה, אמה עובדת במשרה בכירה במשק, והוריה של האם מוכרים מאוד בארץ. רפי לעומת זאת, הוא מה שנקרא: "בחור פשוט". הוא לא רכש השכלה גבוהה, והתחיל להתגלגל בעסקים פשוטים, לחבר בין אנשים ועסקאות, מסוג העיסוקים שאין להם כותרת ברורה, ולך תבין מה זה אומר בתכלס. "אני מודה שגם לי זה נשמע מפוקפק בהתחלה", אמרה, "אבל אני מאוהבת עד הגג - וזה מה שחשוב, לא?".
"למה הסכמת להגיע?", אני שואלת לקראת סוף הפגישה. "הרי לא יזמת בעצמך את הטיפול". בקול סדוק היא עונה: "קשה לי מאוד הקרע הזה בינינו. אני מאוד קשורה להוריי, בעיקר לאימי ולסבי, וזה שהם לא מקבלים את הבחירה שלי ולא מוכנים לראות את רפי יותר, שובר אותי. תביני, הם אנשים מאוד חזקים, וכשהם מטילים וטו כזה, שום דבר לא יניא אותם מזה. אני מרגישה די אבודה, לא רוצה לוותר עליהם אבל גם לא עליו".
בשלב מסוים של השיחה הבנתי שהסנקציות שהוטלו על דלית לא הסתכמו במשפט "אלינו הביתה הוא לא נכנס", אלא גם בסגירת תזרים המזומנים ששטף את דלית מיום היוולדה, ובכך שאביה לא מוכן לדבר איתה בכלל. "הם עושים עליו חרם, ולראשונה בחיי אני לא נשברת, ומראה להם שאני מוכנה לוותר על הכסף שלהם ולא על האהבה שלי", אמרה והוסיפה: "עמדתי בסיטואציה הזו כמה פעמים בחיי, כשהם הטילו חרם על חברה שלא נראתה להם, על עבודה שלא היתה מספקת בעיניהם, אפילו כשרציתי ללמוד רפואה משלימה והם טענו שזה לא מקצוע והם לא ממנים לי את זה. תמיד וויתרתי. הפעם לא מוותרת. אבל הבעיה היא שאני לא רוצה לוותר עליהם. אני מתגעגעת למשפחתיות שהיתה לי, מעוותת ככל שתהיה".
דלית מעולם לא יכלה להביע את עצמה באמת. בכל פעם שניסתה, נתקלה בקיר הביקורת של משפחתה, והיא פשוט למדה להתאים את עצמה לצד השני. אני שומעת אותה ומבינה שלמעשה מדובר כאן בניתוק חבל התבור, ובכך שדלית מוכנה להתנתק מההזנה המתמדת שינקה מהם עד היום, בעוד משפחתה עוד לא בשלה לרגע הזה. יותר מזה, הם רואים בה ילדה קטנה שצריך לשמור ולהגן עליה מהרעות החולות של העולם, ויותר מהכל, מעצמה ומבחירותיה. אני מבינה שזה לא ממש משנה עם רפי הוא הבחור בשבילה או לא, אלא שהם יכירו בה כאדם בוגר שרשאי לעשות את בחירותיו, ולקחת אחריות על הטעויות שלו ולא רק על ההצלחות.
האני העצמי שלי
התחלנו תהליך שמטרתו היתה קודם כל ליצור קשר שוויוני עם המשפחה. תוך כדי פגישותינו, הבנתי יותר ויותר את המקור להתנגדות שלהם לרפי, שישב בכלא בצעירותו וכאמור עסקיו אינם ברורים, אבל אני גם מבינה עד כמה הם מנסים למשטר את תשוקותיה, להתוות לה את הדרך "הנכונה", הדרך שלהם, ועד כמה הם משתמשים בסנקציות נגדה. למעשה, היא מורדת בהם את מרי חייה דרך הבחירה ברפי. היא כל כך משוגעת עליו, גם כי הוא כריזמטי וכובש, אבל בעיקר כי הם לא. כשסיפרתי לה על תחושותיי, היא הסכימה שיכול להיות שחלק מהאהבה המטורפת שלה אליו, היא ההתנגדות העזה שלהם. "אני מרגישה לפעמים כמו יוליה, מורדת בהוריי ובסביבה, על מנת לזכות ברומיאו שלי", אמרה.
במהלך התהליך שלנו היא הבינה עד כמה תמיד הייתה מנוהלת על פי גחמותיהם, ואיך וויתרה על האני שלה. יותר מזה, היא הבינה שגם עכשיו, בקשר עם רפי, כמו בקשרים בין אישיים אחרים, היא מנוהלת על פי תפיסותיו ורצונותיו, והיא כהרגלה מתאימה את עצמה אליו. היא החליטה להפסיק קודם כל מולם את המאמץ להתאים, ולאט לאט היא הבינה מי היא ואזרה כוחות פנימיים. השלב הבא היה הקריירה שלה. היא עזבה את העבודה בעסק המשפחתי של סבה, והלכה לעבוד במה שרצתה, התחילה מלמטה ממש, עם משכורת שהיתה חצי מהתזרים שהיתה רגילה לו. היא גילתה שהיא יכולה לחיות מזה וליהנות מהאנונימיות ומבניית העצמי שלה. המשפחה התחילה להילחץ עוד יותר, אבל גם להבין שהם צריכים הפעם להתאים את עצמם אליה ולא להפך.
השלב שאחרי כלל שיחה עם כל בן משפחה בנפרד, ואז עם כולם ביחד. המהות היתה שיחה ממקום אחר, ממקום שלם ועומד על שלו. אביה עוד התבצר בעמדתו, אבל אמה החלה להתרכך, ואפילו פגשה את רפי ואותה כמה פעמים מחוץ לבית. ובאשר לרפי, ככל שדלית התחילה להכיר ולהוקיר את עצמה בפני עצמה, משהו ביחסים ביניהם השתנה. הם עדיין ביחד, אבל פתאום זה כבר לא נהיה חיים ומוות, והיא התחילה לראות את כל גווניו ובעיקר להביע את עצמה מולו. או כמו שהיא חתמה את פגישתנו האחרונה: "אותי אף אחד לא מנהל יותר, ומי שלא רוצה אותי כמו שאני, זו בעיה שלו".
עדי קמחי היא מאמנת אישית בנקודתיים - תהליכי זוגיות
