מתי מתה היהדות המסורתית

בשנת 1830, בהיותו בן שישים ושמונה, נשאל רבי משה סופר (הידוע בכינויו ה'חתם סופר') שאלה פשוטה לכאורה, בדבר שינוי מקום הבימה ממנה קוראים בתורה בבית הכנסת. בעקבות שיפוצים בבית הכנסת בקשו חלק מחברי הקהילה למקם את הבימה בקצה בית הכנסת, ליד ארון הקודש, ולא בלב אולם התפילה.

בהעדר עמדה הלכתית מוצקה בסוגיה זו, מביא החת"ם סופר, מן הגורן ומן היקב, ראיות קלושות לחובה למקם את בימת בית הכנסת בלב אולם התפילה ולא בקצה. את פסק ההלכה, הדליל כאמור בראיות, הוא חותם בקביעה: "והכלל – חדש אסור מן התורה בכל מקום".

הקהל מתבקש לשתוק בזמן התפילה

עשרים שנה לפני כן, בשנת 1810, הוקם על ידי ישראל יעקובסון (בממלכת וסטפליה, כיום חלק מגרמניה) בית הכנסת הרפורמי הראשון. אחד השינויים שהונהגו בו היה העמדת הבימה בקצה בית הכנסת. שמונה שנים נוספות עברו ובית כנסת רפורמי חשוב נפתח בהמבורג, בבית כנסת זה הונהגו שינויים רבים נוספים.

אחד המנועים לשינויים שהנהיגו ראשוני הרפורמים בבית הכנסת היה המנוע האסתטי – הרצון להשכין שקט, רצינות והדרת כבוד בבית הכנסת היהודי.

התיבה שעמדה במרכז בית הכנסת וסביבה המו העולים לתורה, הקוראים והמברכים, צרמה לשוחרי ההדר האירופאי, והם הסיטו את ההתנהלות אל קצה בית הכנסת ואף קבעו חוקים שתכליתם צמצום הרחשים ותנועת הקהילה בשעת התפילה.

החת"ם סופר הוא רפורמי

עכשיו קל להבין את המוטיבציה של החת"ם סופר בתשובתו ההלכתית - אין לו בעיה מהותית עם מיקום בימת בית הכנסת, יש לו בעיה עם התקבלותן של מגמות רפורמיות בעולם היהודי. קביעתו 'חדש אסור מן התורה בכל מקום' היא הטיעון המעניין היחיד בפסק ההלכה שלו. באופן פרדוכסלי טיעון זה הוא אחד מהמהלכים הרפורמים הגדולים ביותר שידעה יהדות העת החדשה. טיעון זה מחולל ומגדיר את האורתודוכסיה ומבדיל אותה מהיהדות המסורתית שמאותו רגע חדלה להתקיים בקהילות האשכנזיות.

החדש והישן מתבלבלים

'חדש אסור מן התורה בכל מקום' הוא אכן משפט ישן. עתיק מאוד. זו קביעה הלכתית מימי המשנה (למשל ערלה ג, ט) הפוסקת כי בכל מקום בעולם אסור להשתמש בתבואת השנה החדשה לפני הקרבת העומר.

החת"ם סופר נטל הלכה ישנה, המתייחסת לקורבן העומר, והפך אותה לתורת חיים חדשנית וכוללת, לסיסמתה של התנועה החדשה שהקים – התנועה היהודית-אורתודוכסית.

אין על ההומור היהודי

הבחירה הספרותית-תרבותית של החת"ם סופר מדהימה וכל כך אירונית – הוא מציע מדרש מחדש, מהפכני, חתרני לביסוס פלג שמרני בלב התרבות היהודית. הוא מחדש את משמעות התואר 'חדש', הוא מרחיב את ה'אסור', והוא מסית 'כל מקום' מגיאוגרפיה לתרבות. ככל מנהיג המונים טוב, גם הרב סופר שב ומזכיר את הכלל 'חדש אסור מן התורה בכל מקום' בכל מקום (ולכל הפחות בכמה מפסקי ההלכה שלו)

החת"ם סופר המציא את המסגרת חדשנית ביותר למגמה השמרנית ביותר, ואם זה לא היה מבהיל זה היה מרענן ומלבב.

היהדות המסורתית ששרדה

חלק מהקהילות המכונות 'יהדות המזרח', אותן קהילות שלא התמודדו עם רוחות החילון-רפורמה-אורתודוכסיה, שמרו על היהדות המסורתית והמשיכו את דרכה.

צחוקו האכזרי של הגורל הוא שרבים ממנהיגי קהילות אלה עושים מאמצים להתאים עצמם במראה, בתפיסת העולם ובהלכה לחידושי האורתודוכסיה בעודם זונחים מוסר אביהם ותורת אימם.

מי שומרת על חוקי התורה?

אנחנו ניצבות בפרשת 'משפטים' העשירה בחוקים, וכל מי שתקרא בה השבת בבית כנסת (הרפורמי, הקונסרבטיבי, הנאו-אורתודוכסי, החרדי, החרד"לי, הרה-קונסטרוקציוניסטי, השוויוני, המשלב או היכן שבא לה) תראה לנגד עיניה רשימה ארוכה-ארוכה של חוקים שכולנו, בכל בתי הכנסת, לא שומרים. עם מה נתחיל... דיני עבר עברי או מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, ואולי מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת, ואולי –וְכִֽי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה...עָנוֹשׁיֵ עָנֵשׁ כַּֽאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָֽאִשָּׁה, או שנתחילבעַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל?

תירוצים והסברים יציעו הרבנים השמרנים למכביר אבל השורה התחתונה תישאר אחת – חדש אולי אסור מתורה, אבל מאז ימי החכמים הוא ממש מצווה.

"אל תכעסי עיניים שלי, קמתי ממך ללכת"

חוק "עין תחת עין" הוא דוגמא מאלפת לחדשנות ולמהפכה של התורה שבעל פה. המשנה המפורסמת (בבא קמא ח, א) קובעת כמשיחה לפי תומה "החובלבחברו - חייבעליומשוםחמשהדברים: בנזק, בצער, בריפוי, בשבתובושת." כסף, כאילו מה?! הרי התורה חוקקה: 'עין תחת עין' ואיך הצליחה המשנה בצעדים בוטחים ובלי ניסיון הסוואה להמיר את העונש הגופני בתשלום כספי?!

בימי ראשית התורה שבעל פה המהפכה נוצרה, הוויכוח סביבה היה עצום והיא ממש לא הייתה פשוטה. ויכוח התנהל בין הכתות היהודיות השונות, ובין החכמים לבין עצמם, סביב האפשרות לקבוע חוקים שלא על סמך ראיות מן הכתובים.

בפירוש למגילת תענית (לתאריך ד' או י' בתמוז) נמצאת עדות מרתקת למחלוקת בין הרבנים לבייתוסים בשאלת מעמדה של התורה שבעל פה,בסוגיית ההימנעות מענישה גופנית בתמורה לפגיעה גופנית. הקוראת את תיאור המחלוקת רואה שהחכמים מתאמצים להצדיק את בחירתם החדשנית העקרונית - ללמוד הלכות מדעתם וממסורתם ולא מפשט התורה או מתוך ספר.

ממש....

גם חכמי התורה שבעל פה בדור יבנה חלקו עדיין בשאלת הענישה הגופנית. רבי אליעזר בן הורקנוס קובע (בבא קמא דף פד עמוד א)"עין תחת עין – ממש". מאופן ניסוח דבריו: "ממש" ניכר שהוא מדבר מעמדת התגוננות מול עמדתם של רוב החכמים הפוסקים, כנגד התורה "לא ממש" ותובעים תשלומי פיצויים לפגיעה גופנית.

רבי אליעזר (כן, זה שהוחרם ב'תנורו של עכנאי' המפורסם) נותר בודד ומנודה ודרך המלך של החכמים היא דרך החידוש והחתירה. החכמים הביאו לשיא את המאמץ והיכולת האנושית להפוך ולהפוך בתורה ולמצוא בה את מה שהלב והמוסר מחפשים.

אז מה החידוש של הרפורמה?

עם כל אהבתי לרפורמה - לייחס לה את החדשנות והמהפכנות בתרבות היהודית זה הרבה יותר מדי. ראינו את 'עין תחת עין', ראינו את דיני העבד והאמה, את שנת השמיטה ואת ההלוואה בריבית, כל החידושים המרתקים האלה ורבים רבים נוספים, המשנים מן היסוד את החוק המקראי, נוצרו בלב ליבה של היהדות הרבנית המסורתית.

התרומה הייחודית של התנועה הרפורמית היא, להבנתי, שאלת מעמדו האוטונומי של המוסר מול ההלכה. התנועה הרפורמית בוחרת לתת למוסר עדיפות על פני ההלכה. בהתנגשות בין המוסר להלכה נהגה היהדות המסורתית לחפור 'חפירה' הלכתית שתשנה את ההלכה ותתאימה למוסר ולצרכים של התקופה. לעומת זאת, היהדות הרפורמית מוותרת על הנתיב ההלכתי ומפעילה ישירות את השיקול המוסרי.

החידוש של היהדות הרפורמית אינו באהבת החדשנות אלא בהסטת ההלכה ממרכז החיים היהודיים. הסטה המשנה, ממילא, גם את מעמדו של הרב-פוסק ההלכה בקהילה היהודית, ומציעה חיים דתיים שאינם נזקקים לתיווך של הממסד.

המתנה המוגזמת שהעניק החת"ם סופר לרפורמים

החת"ם סופר נבהל מהאפשרות (שהעלו הרפורמים והחילונים וכל הזרמים ההומניסטים ביהדות) לחיות חיים יהודיים בלי הלכה. בתבונתו הוא הניח שהגמישות המסורתית ביחס להלכה יכולה להוביל לדחייה מוחלטת של ההלכה, ועל כן הוא חידש את החידוש העצום: "חדש אסור מן התורה". מאז ואילך יוחסה ליהדות הרפורמית הרוח החדשנית והיצירתית של הדורות היהודיים כולם והאורתודוכסיה השמרנית בחרה לאחוז בשתי ידיה את כדורי הנפטלין.

לא חבל?

ובבית המדרש של הטוקבקים

שוב עבר עלינו שבוע ערני בבית המדרש של הטוקבקים. אבי ירושלים (טוקבק 57) קבל כנגדי: "פשוט מרמה את הקוראים שלך! "הצו לא תגשו אל אשה" שקדם למתן תורה, בא להורות שלפני המעמד הרוחני יש להימנע מתאוות נשים. מה רע בזה?"

אבי, יא צדיק, למה מרמה למה? למה לא נתווכח בכבוד ומתוך הנחה ששנינו אוהבים וגם יודעים ללמוד תורה? אם תשוב ותקרא את דבריי תראה שלא אמרתי שהצו "אל תגשו אל אישה" הוא רע, אמרתי שנלמד ממנו שמשה מדבר אל הגברים ולא אל הנשים ומכין רק אותם לקבלת התורה, ועד כאן אני צודקת לא?

אבל אם כבר הנחת אז אומר שאני חושבת שזה די רע. הפרדה בין גוף לנפש והעמדת המין כאנטי תזה של הקדושה, הם לא הבחירה הרוחנית שלי.

שבת שלום