רוכשי בית תבעו בגין חריגות בנייה שביצעו בעצמם

זוג שקנה נכס בי-ם תבע חצי מיליון ש' מהמוכרת בטענה לבנייה לא חוקית. אבל האמת התבררה בדיון, והמידע הועבר למחלקה המשפטית בעירייה

עו"ד רומן קוגןפורסם: 02.03.17 , 21:41

בית משפט השלום בירושלים דחה לאחרונה רוכשי בית בשכונת בית וגן בעיר, שתבעו חצי מיליון שקל מהמוכרת הקשישה בגין חריגות בנייה שלכאורה התגלו בנכס. אלא שבמהלך הדיונים התברר כי מי שביצע את הבנייה הלא חוקית - שני חדרים חדשים, אמבטיה ופריצת יציאה אחורית – הם הרוכשים-תובעים בעצמם. השופטת תמר בר-אשר צבן הורתה להעביר את פסק הדין למחלקה המשפטית של עיריית ירושלים.

* עדכון: ב-16 ביולי 2017, במסגרת ערעור שהגישו התובעים, אישר בית המשפט המחוזי הסדר פשרה שאליו הגיעו הצדדים ולפיו פסק הדין של בית משפט השלום יבוטל והמוכרת תשלם להמערערים 65 אלף שקל.

הסכם המכר נחתם ב-2007, ובדצמבר 2013 הגישו הרוכשים – אזרחי ארה"ב - תביעה בטענה לאיחור ברישום הבניין כבית משותף ובהעברת זכויותיהם, ולחריגות בנייה משמעותיות. בסך הכול הם דרשו פיצוי של כחצי מיליון שקל על הנזקים שלכאורה נגרמו להם.

יצאו בזול

בוטל אישום על חריגות בנייה של עשרות שנים

עו"ד חיים מסילתי

אחרי שנים של התעלמות מצד העירייה מצאו עצמם בני זוג משכונת עמל בהרצליה נאשמים בבנייה ללא היתר. ביהמ"ש קבע: המדיניות שונתה לפתע ובדיעבד

בוטל אישום על חריגות בנייה של עשרות שנים

המוכרת, קשישה כבת 80, טענה מנגד שהסיבה לאיחור ברישום נעוצה בהתנהלות התובעים. היא הכחישה שהיא אחראית לחריגות הבנייה והדגישה שמעולם לא גרה בדירה. בבית המשפט הציגה המוכרת התכתבויות המעידות על כך שעורך הדין שלה הוא שגילה על חריגות הבנייה, אחרי שהתובעים כבר קיבלו את המפתחות. עוד לטענתה, העובדה שהדירה קיבלה טופס 4 מצביעה על כך שבתקופת החתימה על הסכם המכר לא היו חריגות.

ואכן, השופטת תמר בר-אשר צבן ציינה שהתובעים הגישו לה מסמכים סלקטיביים במתכוון. למעשה, התמונה המלאה התקבלה רק אחרי שהנתבעת השלימה את החסר. כשמלוא המסמכים (90 במספר) הגיעו לידי השופטת, הם הותירו בלבה ספק רב בנוגע לאמיתות טענות התובעים והיא אכן דחתה אותן בזו אחר זו.

כך למשל, בנוגע לרישום והעברת הזכויות, השופטת התרשמה כי הנתבעת השלימה את כל הפעולות שנדרשה לעשות ממש לאחר חתימת הסכם, וכי התובעים "הם אלו אשר גרמו במחדליהם לכל העיכובים".

עניין נוסף היה חריגות הבנייה. נקבע כי לא רק שהתובעים לא הוכיחו שהנתבעת אחראית להן, אלא שהם אלה שביצעו אותן בעצמם. השופטת בר-אשר צבן פירטה שלל ראיות שמצביעות על כך, כמו התשריט שצורף להסכם ומעיד כי בעת החתימה הדירה הייתה בנויה בדיוק לפי היתר הבנייה.

ראיה נוספת היא העובדה שמי שגילה את החריגות הוא עורך הדין של הקשישה, שהודיע לרוכשים כי הוא שוקל לפנות לרשויות. הם עצמם לא טרחו במשך השנים להכשיר או להרוס את החריגות, ולמעשה הפעם הראשונה שטענו נגדן הייתה בעת הגשת התביעה – סמוך למועד ההתיישנות. בפסק הדין נכתב כי "התנהלות זו מצד התובעים... מעלה לא מעט תמיהות".

כמו כן, השופטת בר-אשר צבן ציינה שמחיר הדירה מעיד על היעדר קשר בין המוכרת לבין עבירות הבנייה. הדירה נמכרה תמורת 720 אלף דולר – סכום שהולם את שווי השוק של הדירה המקורית ולא של דירה עם תוספות בנייה של שני חדרים, אמבטיה ופריצת יציאה אחורית.

טעמים אלה ונוספים שפורטו בפסק הדין הביאו לדחיית התביעה במלואה. השופטת הורתה על העברת פסק הדין לרשויות עקב עבירות הבנייה וחייבה את התובעים בהוצאות של 40 אלף שקל.