בין עומר אדם לכוורת: סדר באלבומים לפסח

נועם בנאי - "זה יבוא"

רק חמישה שירים, EP בלשון המקצועית. ובכל זאת, מפגש ראשון עם בנו של מאיר בנאי הגדול, עליו השלום, שמוכיח שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ. עץ אלון, כמו באחד משירי האלבום. יש בו, בבנאי ג'וניור, את השילוב הייחודי הזה של עדינות ועוצמה שאפיין את אביו. ואת הטקסטים שהם לא לגמרי מפורשים, אבל מעבירים היטב אווירה מסוימת. אפילו את תחושת החיבור החזק למקום ולנוף (בייחוד בשיר החותם והמקסים, "קטנים").

ההפקה המוזיקלית של איתי צוק מחברת באופן מוצלח בין צליל חם, כמעט אנפלאגדי, ומוטיבים אלקטרוניים קטנים אך עבים, בדומה לצליל של להקתו של צוק, פוטוטקסיס. והתוצאה היא אלבום קטן, נטול להיטי ענק, אבל עם הרבה מאוד הבטחה. שיר הנושא, "זה יבוא", כבר יכול להיכנס בקלות לספר הזהב של משפחת בנאי.

עומר אדם - "אחרי כל השנים"

נכון, יש כאן יותר מדי שירים (17, אבל מי סופר) וניסיון ברור לקלוע לכל סוגי הקהלים והטעמים. ועדיין, עומר אדם מגיש פופ ישראלי עדכני, עם לא מעט הברקות ורגעים מרגשים ("אחרי כל השנים").

עדכני, מגניב, הכי נכון ל-2017. עומר אדם(צילום: משה נחמוביץ)

ולא פחות חשוב - הוא משגר אלבום שכבר קשה מאוד להגדיר כ"מזרחי" או כ"רגיל". זו פשוט תמונת מצב עדכנית, מגניבה ומשויפת היטב של הפופ המקומי נכון לפסח 2017. "פוליטיקה וסקס" מלא העוצמה, "מביט מהצד" הממזרי ו"בסוף הכל חולף" היפה מממשים את הפוטנציאל הגדול של אדם, זמר עם יכולות קוליות יוצאות דופן ואישיות שמגשרת בקלילות על סטיגמות ומחיצות עתיקות יומין.

לא אלבום מושלם, אבל עשוי היטב. ומתאים לדור חדש של ישראלים, שלא מבדילים בין בלוז, אלקטרוני או מסולסל. הכל כלול.

כוורת - "סיפורי פוגי בהופעה חיה בתיאטרון ירושלים"  

מה שהכי מרגש באלבום הזה הוא המוצר עצמו. מדובר בהופעה של כוורת מדצמבר 1974, כשהיא בשיאה ואחרי שני אלבומיה הראשונים. הופעה שכבר יצאה על דיסק, במסגרת מארז "כוורת בקופסא" (2013).

הפעם היא יצאה במיוחד כתקליט כפול במהדורה מוגבלת, בהקלטה שהועברה במיוחד לויניל מהסלילים האנלוגיים המקוריים, כולל פוסטר ענקי של כרזת ההופעה. סוג של בוטלג, אם תרצו, כמו בימים הישנים והטובים. העניין הזה של שיבה לתקליטים הוא עדיין שנוי במחלוקת, אבל אם כבר תקליט - החיבור להופעה של כוורת הוא הכי טבעי בעולם.

רק על הויניל. "סיפורי פוגי" במהדורה מוגבלת

למרבה השמחה מדובר גם בהופעה מצוינת, שהשירים בה נשמעים טוב לא פחות מהגרסה האולפנית שלהם, פלוס המימד החי שרק מעצים את הריגוש, וממחיש את הווירטואוזיות המוזיקלית של חברי הלהקה. ע"ע הביצוע ל"הבלדה על ארצי ודרצ'י". איך שהם רוקדים זה משגע, וגם עובר מצוין מבעד למחט הפטיפון.

עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה ב-ynet:

אייל גולן החדש: מרוב שירים לא שומעים את המסר

האלבום החדש של בוב דילן מיותר ומשעמם

דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה

שלמה גרוניך והפילהרמונית

האלבום שהכי הולם את המונח "מתנה לחג". השירים הגדולים של גרוניך, מלחין ייחודי ויוצא דופן, שגוף העבודה שלו תמיד כל כך התפזר עד שהשכיח את גדולתו, זוכים כאן למעטפת האולטימטיבית. התזמורת הפילהרמונית הישראלית מרפדת את היצירות, שגם ככה יש בהן גרעין קלאסי, בעושר כלי מרשים ובעיבודים מקוריים (של אילן מוכיח), שלמרבה השמחה לא מעמעמים את הטירוף הגרוניכי.

יושב בול על העיבוד הקונצרטנטי. גרוניך והפילהרמונית עם "שירים פשוטים" 

הביצוע שלו ל"רוזה מרציפן", למשל, מדהים בדיוק כמו המקור, אם לא יותר. "שירים פשוטים" יושב בול על העיבוד הקונצרטנטי, שהופך אותו ליהלום קטן, והסמבה של "שומקום" גומעת בשמחה את הכינורות. גם שירים מעט פחות מוכרים, כמו "בוחר בחיים", זוכים לחיים מחודשים ומרגשים, ו"המסע לארץ ישראל" מטלטל בביצוע גרוניכי נטו, נטול להקת שבא.

הבונוס הוא האירוחים המשולבים בהופעה. הראשון הוא של שלמה ידוב ושם טוב לוי, שהרכיבו עם גרוניך את "קצת אחרת", והשני הוא כמובן מתי כספי, שיצר עם גיבור הערב את "מאחורי הצלילים". התוצאה היא ועידת פסגה קטנה של מוזיקה ישראלית עילית.

גדי רונן - "אומרים שזה אתה"

ההפתעה הגדולה של החג. רונן הוא ממש לא חדש בשטח. יודעי ח"ן יכירו אותו מלהקת דבק המנוחה, משיתופי הפעולה עם יענקל'ה רוטבליט ומהרכב החצר האחורית. הפעם הוא עובר לקדמת הבמה, באלבום סולו מקסים ממש. טקסטים אישיים ויפים על שבר אישי גדול, מלווים במלודיות מנצחות ומרגשות מאוד, והכל בהגשה קולית ייחודית של רונן.

כמו אלבומים ישראליים גדולים משנות ה-70. גדי רונן עם "כוכב נופל"

אורי וינוקור, המפיק המוזיקלי, עטף הכל בעיבודים חמים ואורגניים מאוד, שרק מחדדים את הפן האינטימי של האלבום, שמאוד הזכיר לי אלבומים ישראליים גדולים משנות השבעים. בייחוד, "אדם בתוך עצמו" של שלום חנוך. "עוד פעם לבד", "כוכב נופל" ובייחוד "סיפור כיסוי" צריכים להופיע בכל פלייליסט המכבד את עצמו.

אביגייל רוז - "השריטה שבפרקט"

כל כך הרבה זמן חיכיתי לאלבום כזה של רוז. היא מוכשרת, זה היה ברור מהרגע הראשון, אבל באלבומים הראשונים שלה היא ברחה יותר מדי לשדות ה"שנונה" וה"חמודה". הפעם, באלבום הרביעי והמצוין הזה, מדובר בדין וחשבון כנה ומדמם של רוז עם עצמה ועם העולם. מסע פנימי, שמרמז על נפילות גדולות, החלמה והמחיר שהיא גובה (בייחוד ב"יש אותי", המרגש בשירי האלבום).

הכל עטוף במלודיות יפות וקלות לעיכול, לרובן אחראית רוז עצמה, ובהפקה מוזיקלית של יוסי מזרחי, שהשכיל לקלף ממנה את קליפות המתיקות לטובת קו יותר מחוספס ורוקיסטי, שהולם היטב את המילים. מזרחי, שגם ניגן במרבית הכלים, שותף כאן ליצירה של אמנית מוכשרת, שהגיעה סוף סוף לבשלות. ולכן, כמו שהיא זועקת בשיר הפותח, הפעם "זה יקרה, זה חייב".