שביתת הרעב של האסירים: ברגותי מקבל כתף קרה מההנהגה הפלסטינית
אבו מאזן לא מעוניין להבעיר את השטח לפני הפגישה עם טראמפ, וברמאללה משוכנעים שרק אינטרסים פוליטיים אישיים עומדים מאחורי יוזם מחאת האסירים. לפיכך רק כמחצית מאנשי פתח הצטרפו לשביתה, והאישה פדווה ברגותי נאלצת לצאת למסע הסברה על המניעים של בעלה. פרשנות
שביתת הרעב של האסירים החלה רק אתמול (יום ב') אבל נראה כי מאז כל מה שעושה פדווה ברגותי, אשתו ונציגתו בעולם החיצון של האסיר מרואן ברגותי, הוא לנסות ולהסביר שוב ושוב שהמחאה הזאת היא לא גחמה אישית של בעלה שנועדה לשרת את האינטרס האישי שלו. לדבריה, האסירים בכלא האצילו עליו את תפקיד מנהיג השביתה, והניסיון שלה להצדיק את מעשיו היא תשובה להאשמות שעלו בימים האחרונים על מניעיו של ברגותי בשביתה. לא רק ההאשמות שיצאו מישראל בפומבי, אלא אלה שנאמרו בחדרים הסגורים ברמאללה.
עובדה היא שברגותי ניצבת כמעט לבדה כשהיא מדברת לפלסטינים, בלי שום מנהיג בעל שם לידה. ברכות לשביתה אמנם התקבלו מההנהגה הפלסטינית, אבל הן נשמעו מאולצות וכלליות מדי. פדווה ברגותי יודעת את זה ולכן היא דורשת שתהיה לשובתים תמיכה מבחוץ. "הצלחת השביתה תלויה בסולידריות של העם עם בעלי", אמרה.
השביתה תוכננה זה זמן מה והתאריך שנקבע לתחילתה – 17 באפריל – אינו מקרי: מדובר ביום האסיר הפלסטיני בגדה המערבית וברצועת עזה. השילוב הנפיץ הזה היה עלול להוביל לעימותים וחיכוכים עם כוחות הביטחון, אבל בפועל העצרות התקיימו במרכזי הערים הפלסטיניות ונגמרו באותו שקט יחסי שבו החלו.
בהנהגת הרשות הפלסטינית נשמעה בימים האחרונים ביקורת נגד ברגותי משום שברמאללה סבורים שהוא החליט על שביתת הרעב מתוך אינטרס שנועד לחזק את מעמדו הציבורי אחרי שהורחק ממוקד קבלת ההחלטות בפתח, עם סיומה של הוועידה שביעית של הארגון שהתקיימה לפני יותר מחודשיים. ברגותי ציפה להיבחר לסגן יו"ר הפתח, אך אבו מאזן בחר במחמוד אל-עאלול. לפיכך נשמעו רק קולות מעטים ברמאללה בימים האחרונים שהביעו תמיכה בשביתת הרעב.
אבו מאזן גם יודע שהסלמה בשטח לא תשרת את האינטרס שלו לפני הפסגה המתוכננת בינו לבין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ב-3 במאי. הוא פרסם אתמול הודעה שבה קרא לקהילה הבינלאומית להתערב כדי להציל את חייהם של האסירים, אך נמנע מלנקוב בשמו של ברגותי עצמו.
חצי מאסירי פתח לא שובתים
1,187 – זה מספר האסירים הפלסטינים שפתחו בשביתת רעב בבתי הכלא בישראל, מרביתם משויכים לפתח ולחזית העממית. חמאס הודיע שיתמוך בשביתה אולם לא הצטרף אליה למעט חלק מהאסירים בכלא הדרים – שם נמצא גם ברגותי.
מספר האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל עומד על 6,500, בערך מחציתם משויכים לפתח, כך שיותר מחצי מאסירי פתח לא לוקחים בכלל חלק בשביתה. האם ברגותי צריך להיות מאוכזב מכך? על פניו כן, אבל לא מן הנמנע שעם הזמן יקפצו על העגלה אסירים נוספים שיבקשו להיות חלק מההצלחה ואז התמונה עשויה להשתנות.
ובאשר למאמר ב"ניו יורק טיימס", שאותו הכתיב ברגותי קרוב לוודאי לאשתו או לעורך דינו בעת שנפגשו איתו: הוא עורר סערה וזמן קצר אחר כך כבר הודיעו בישראל כי נענש על כך והועבר לבידוד. ברגותי ידע שייענש והיה מוכן לכך. ההעברה לבידוד של מנהיג השביתה הוא צעד שהיה ננקט בכל מקרה – עם מאמר או בלעדיו.
אגב, ברגותי כתב לא מעט מאמרים שהוצאו מהכלא באותה שיטה ופורסמו עם השנים בתקשורת הפלסטינית והבינלאומית. בכל פעם הוא נענש מחדש – אבל זה לא מנע ממנו לחזור ולכתוב.
סערת היום הראשון של השביתה הסתיימה וכעת נכנסים האסירים הפלסטינים לתקופה הסיזיפית שבה יופיעו פחות ופחות בכותרות. סביר שחלקם יישברו בזמן הזה אולם פינוי לבית חולים של מי ממנהיגי השביתה – ברגותי, אחמד סעדאת או כרים יונס – יכולים להצית מחדש את האש. גם בתוך הכלא וגם מחוצה לו.
לפנייה לכתב/ת 
