שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פעם בשנה: כי סולידריות זו לא אהבת חינם
    "הסולידריות הישראלית של המלחמות ומצבי החירום איננה אהבה, וגם לא אכפתיות. מרגע שחייל עולה על מדים, הוא איבר במערכת הכללית של מדינת ישראל. אנחנו נמלא את בתי העלמין, כי זה לא מישהו אחר שבמקרה נמצא שם, אלא אנחנו משני צדי האדמה. ומה עם טובה למישהו שפספס את האוטובוס? זה כבר לא קשור לעניין"

     (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     

    התיק שלי כמעט נקרע מרוב סולידריות. רגע לפני שהשתחררנו סופית מהמילואים, אחרי חודש בצו 8 במסגרת "צוק איתן", העמסתי עליו סולידריות ככל יכולתי וככל יכולתו, כי נשאר הרבה במוצב וחבל שייזרק; אבל עכשיו, תוך כדי ריצה במעלה התחנה המרכזית בירושלים, התיק רק גרר אותי אחורה. כבדה מאוד, הסולידריות הזאת. בדרך כלל היא באה בפורמט כיס, במכתב או בחבילה קטנה של מסטיקים, ואנחנו קיבלנו אותה בחבילות של גרביים, לבנים, חולצות, עוגות שיש, בקבוקי קולה, דאודורנטים ומטענים ניידים לסלולרי. לך תרדוף ככה אחרי האוטובוס הביתה.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    הסולידריות ואני עלינו בגרם האחרון של המדרגות הנעות, ולמרגלותיי נפרשה תמונה רחבה של התחנה המרכזית. התחלתי להצטער שסחבתי כל כך הרבה סולידריות, כי עושה רושם שיש הרבה ממנה גם בעולם האזרחי. כבר היה עדיף לקחת מהצבא קופסאות של טונה במקום זה, איש לא ירגיש בחסרונן.

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

  1. משגיחי הכשרות מאיימים: "לא ניתן יהיה לאכול בשום בית עסק"  

     

    סולידריות בצורת דגלים, סולידריות על שלטי רחוב, סולידריות במבצע לחיילים ולתושבי הדרום. מעניין מאיפה היא הגיעה, כל הסולידריות הזאת, אולי מאותם מחסני חירום שמהם לקחנו את הציוד כשגויסנו. בכל מקרה, עכשיו אני עומד להתמוטט מרוב סולידריות, וגם לפספס את האוטובוס שייקח אותי סוף כל סוף לאישה ולילדות, אז מה זה שווה? אולי אנשים לא אמורים לשמור את הסולידריות אצלם, אתה מקבל ומיד מעביר הלאה, מעניק למישהו אחר.

     

    נהג אוטובוס שבורח לחייל מילואים

    כבר עמדתי לפתוח את התיק ולחלק את מלוא הסולידריות שלי לכולם, אבל ברגע האחרון התחרטתי, כדי שלא לחזור מהמילואים בלי שום מזכרת. הרי אפילו מדים לא נשארו לי. אז מה עם כל האהבה שהורעפה עליי, לא יישאר לי כלום ממנה?

     

    בכוחותיי האחרונים סחבתי את הסולידריות עד לאוטובוס, שבדיוק החל לצאת מהתחנה. רצתי מעט אחריו, נקשתי על הדלת הסגורה, ולמרבה הפלא – הנהג לא עצר ואמר "בוא, אחי, תעלה. כל הכבוד שאתם שומרים עלינו". נקשתי שוב, אבל הנהג לא התייחס. פתחתי במהירות את התיק, שכל הסולידריות תישפך החוצה, אבל היא נשארה בפנים ולא יצאה. נו, מה איתך! מה החוכמה לדגם אותי בשוקולד כשאני עושה 4–12 בנחת בבסיס, ולא לעזור לי בכלום כשנשקפת לי סכנת התייבשות בתחנה עד האוטובוס הבא?

     

    נשארנו שנינו על הספסל, סולידריות ומילואימניק משוחרר ללא מדים. ברגע הראשון כעסתי עליה, על הסולידריות שעובדת רק על חיילים או על תושבי אזורים מסוימים בארץ. ברגע השני כעסתי עוד יותר, על אהבת החינם המזויפת, על מצג השווא של אחדות בעם שהיינו ונשארנו רחוקים ממנה. רק ברגע השלישי הפעלתי את הראש, דבר שלא עשיתי יותר מדי כשהייתי על מדים, ואז הבנתי שהסולידריות המדוברת פועלת אחרת ממה שחשבתי.

     

    פשוט, כולנו ריקמה אנושית אחת חיה

    הסולידריות הישראלית של המלחמות ומצבי החירום איננה בדיוק אהבה, וגם לא אכפתיות כלפי החלש. הלבבות לא נכמרים כלפי אדם פרטי שמשרת בצבא, כפי שאותו אדם עצמו אינו מתפקד באותו רגע כאדם פרטי. מרגע שהוא עולה על מדים, הוא איבר במערכת הכללית של מדינת ישראל. כך המערכת הצבאית מסתכלת עליו, וכך גם האויב מסתכל עליו.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    המלחמה שאנו עוברים היא סיפור של כולנו, כל מה שקורה בה קורה לכולנו, וכל סבל, כל פציעה, כל אובדן, צורב בבשר של כולנו. אנחנו נמלא את בתי העלמין, ולהבדיל את בתי החולים, כי זה לא מישהו אחר שבמקרה נמצא שם, אלא אנחנו. על המיטה ומסביבה, משני צדי האדמה, זה אותו אחד, אותו עם שמופיע דרך אנשים שונים. עם ישראל מותקף, עם ישראל מסתער קדימה, עם ישראל נורה בהיתקלות, עם ישראל נופל ועם ישראל ממשיך לחיות.

     

    ומה עם טובה קטנה למישהו שפספס בשנייה את האוטובוס? זה בכלל לא קשור לעניין. ומה עם הוויכוח שלי עם השכן על מקום החניה? נשאר כשהיה. וגם שנאת החינם לא ברחה לשום מקום, אל דאגה. יש עוד הרבה עבודה על האהבה, ההתחשבות והסובלנות שלנו זה כלפי זה, באופן אישי.

     

    ובכל זאת, עשינו התקדמות גדולה בעבודה על האחדות שלנו, על ההשתייכות למדינה, לאומה, לגוף האחד שכולנו איבריו. שגילויים פרטיים של שנאה לא יבלבלו אותנו; עוד נטפל גם בהם, אבל אסור להתעלם ממה שכבר התגלה וממשיך להתגלות. במצבי חירום לאומיים, בימי העצמאות ולפעמים גם בשגרה, כשהאומה היא העומדת על הפרק.

     

    כן, עם כל הציניות והשנאה שלנו, אנחנו קולטים שאנחנו חלק מעם אחד, ומדהים עד כמה אנו מצליחים לחיות את זה. עד כמה אנחנו מסוגלים להיות אנחנו.

     

    מתוך הספר "לתפארת מדינת ישראל" - אוסף סיפורים ליום העצמאות מאת חיים אקשטיין , שיוצא בימים אלה ("דברי שיר")


  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "פעם בשנה: כי סולידריות זו לא אהבת חינם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ותן חלקנו
    מומלצים