ביקורת סרט: "חדרי הבית" - הסגידה הבורגנית לדירה

העיסוק בגבריות הישראלית ובהיבטיה השבריריים והפגיעים מלווה את הקולנוע של איתן גרין ("עד סוף הלילה", "זולגות הדמעות מעצמן") מראשיתו. בסרטו החדש והמצוין, "חדרי הבית", הוא שב אל הנושא הזה וממקם אותו במרחב מפתיע, זה של הבית, המזוהה בדרך כלל עם הטריטוריה הנשית ועם שליטה מטריארכלית.

ואכן, קירותיה העירומים של דירה חדשה בפרויקט מגורים יוקרתי בירושלים (כי הרי היום כבר לא בונים "סתם" בתים), עוטפים-מקיפים את גיבורי הסרט הזה, אברם נאווי (יובל סגל), קבלן שנקלע לצרות כלכליות קשות, ובנו בן ה-14, דורון (עידו זייד), המשחק בנבחרת הכדורסל של בית ספרו (הכדורסל הוא אהבתו הגדולה של גרין, והתייחסות אליו מופיעה כמעט בכל אחד מסרטיו). אם המשפחה (אסנת פישמן), אחות במקצועה, עוזבת את בעלה ובנה ונוסעת, לכאורה במסגרת משלחת הומניטרית לרומניה, אך גם כדי לחשוב על המשבר הנוכח כמסתבר בנישואיה (שוט קצרצר רומז גם על קיומו של מאהב).

(צילום: שי גולדמן)

עוד ביקורות קולנוע:

"שומרי הגלקסיה" - יותר מדי כיף

"אשתו של שומר גן החיות": יצירה זניחה ונטולת רגש על השואה

"פורשים בסטייל" - הומור צולע

כאשר תאונת עבודה משביתה את אחד מאתרי הבנייה שעליהם מופקד האב, מצבו הכלכלי הולך ומתדרדר, והוא מוצא עצמו מאוים על ידי נושיו. סירובו למכור את הדירה ולכסות את חובותיו – הפתרון היחיד למצוקתו – נדמה מוזר. מבחינתו, מעשה כזה פירושו כאילו לא השיג דבר בחייו. אבטיפוס עקשן של בורגנות המתמכרת לחלום הבית. מישהו שמזכיר במעט את דמותו של נח שמחון, אבי המשפחה הרדיופונית מסדרת התסכיתים ששודרה פה בשנות ה-60, ושקורותיה עובדו לסרט בבימויו של יואל זילברג ב-1964.

(צילום: שי גולדמן)

בסרט הנאיבי ההוא, שביקר בחביבות את הבורגנות התל-אביבית של אותם ימים, משתכנע שמחון לרכוש פנטהאוז יוקרתי מתוך הנחה שהזכייה במכרז שמן מונחת בכיסו. בהדרגה, הולך חלום הפנטהאוז (שמלווה בעיצוב פנים יוקרתי) ומסבך את שמחון בהוצאות מכבידות ובלתי צפויות ההופכות את חייו לסיוט – עד שהוא מחליט לוותר עליו.

אבל האב ב"חדרי הבית" מסרב למכור, ובשיאו של הסרט אף יעדיף לנקוט בצעד קיצוני מאשר להודות בכישלונו. אנו חשים אמפתיה כלפיו, בעיקר בזכות הופעתו הכה-מדויקת של יובל סגל (שגם כיכב בסרטו הקודם של גרין, "הכל מתחיל בים"), אך יש בדמותו גם משהו אגוצנטרי ובלתי אחראי. הוא הופך את האובססיה שלו לעיקר, מתעלם מהסכנה הנשקפת לבנו מצד בעלי החוב שלו, ובעיקר – אינו ער למצוקתו של הפועל הפלסטיני שנפצע קשה באותה תאונה שסיבכה גם את חייו.

(צילום: שי גולדמן)

הוא מעדיף להשקיף עליו מלמעלה, מחלון-חלום דירת היוקרה שלו, מאשר להכיר באחריות כלפיו. במובן זה, אברם איננו שונה מהבוס הנאלח שלו (דן תורג'מן), שגר בווילה מפוארת – עוד אחד מהבתים הסמליים בסרט הזה – ומסרב להקשיב למצוקתו. כמעט ואפשר לזהות בסיטואציה הדהוד לזו שניצבה במרכז "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין, שהוקרן כאן מוקדם יותר השנה, ועסק גם הוא במשבר הבורגנות הישראלית והתשוקה שלה להעלים תחושות של אשמה ואחריות ביחס ל"אחר".

(צילום: שי גולדמן)

אל מול הבית החדש והחשוף שזה עתה עברו אליו, בית שעדיין לא נטען בעבר וזיכרונות, מציב גרין את דירתו הקטנה של דולברג (אריה צ'רנר הנפלא), המורה להתעמלות שהוא גם המורה להיסטוריה. במרכז דירתו העומדת להשכרה תלויות תמונות אחותו, אותה מעולם לא הכיר, שנספתה בילדותה בשואה, והגילוי הזה, על ידי דורון ואמו, מעניק לסרט עוד היבט מרגש – הסיפור שמספרים חדרי הבית ההולכים ומתרוקנים אל מול אלה שעדיין לא התמלאו בתוכן ומשמעות.

(צילום: שי גולדמן)

ישנו משהו מתעתע ב"חדרי הבית". מצד אחד, זהו סרט על בניה וקריסה, ועל הבית כמקור של השפלה, איום (כל צלצול באינטרקום כמו מקפיץ את הצופה ממקומו) וכמעט מוות. מצד שני, השם עצמו מרמז על אינטימיות, התרסה והסתגרות מול העולם שבחוץ, פנימיות. אך הבית בסרט נדמה גם כמתקן כליאה – הגג מוקף ברשת שגורמת לו להיראות כחצר של בית כלא.

חדריו החשופים מסמלים זהות גברית, של הבן ואביו כאחד – זהות גברית שצריכה עוד להתעצב או לכונן את עצמה מחדש – ואת מערכת היחסים ביניהם ההולכת ונבנית ממקום של משבר כלכלי שהוא גם משבר של גבריות ואבהות (בנקודה זו הזכיר לי הסרט את "גונבי האופניים" הקלאסי של ויטוריו דה-סיקה מ-1948).

כל שחקני "חדרי הבית" עושים עבודה נהדרת, והמוזיקה היפה של יוני רכטר מלווה אותו בניגון מלנכולי ונוגע ללב. אבל מה שכובש בסרט בעיקר זו האנושיות העדינה והיוצאת-מן-הכלל של גרין שמשכילה להפוך גם את הדמויות האנטגוניסטיות לבני אדם, שמפתיעים את גיבורי הסרט במחוות של חסד. זהו סרט נהדר ומרגש, שעוטף אותך ביופיו האנושי וברגש אמיתי.