שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חשבון נפש ירושלמי: כדי שלא תיחרב שנית
    העיר ששוסעה לה יחדיו: אנחנו נמצאים חצי מאה אחרי השחרור, מציינים אותו וחוגגים את ההישג. אולם המוסר המקראי לא מאפשר לנו לקיים חגיגה מופקרת. במהלך 50 השנים שעברו מאז אותו "שחרור" נקשרו הרבה כבלים, נבנו חומות. אפילו על האתרים שחזרו אלינו מן השבי אנחנו רבים בינינו

    פרשת חיים

    פעמיים פוגשת פרשת השבוע את המציאות בצורה כה חזקה ופוקחת עיניים, עד שמקומן של הדרשניות הופך כמעט למיותר. כזו היא פרשת השבוע שלנו, העוסקת במצוות היובל ונקראת בערב אירועי החמישים לשחרור ירושלים / איחוד ירושלים / סיבוך ירושלים / כיבוש ירושלים (הקיפו את התשובה הנכונה בעיניכן).

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    לרגל מפגש הפסגה בין הפרשה למציאות, אני מזמינה לי לחברותא את ד"ר אילן אזרחי, היסטוריון ואיש ירושלים, המפרסם בימים אלה את ספרו "שפויה בחלומה – גאות ושפל בחמישים שנות איחוד ירושלים", העוסק במורכבות המציאות הפוליטית והחברתית בעיר שלנו. אני מבקשת לטייל עם אילן בין שבילי הפרשה וסמטאות ירושלים.

     

    סתם משחק מילים?

    אני שואלת את אילן האם מפגשי היובל של הפרשה ושל ירושלים הם צירוף מקרים חסר משמעות, או שניתן ללמוד משהו מהמפגש המפתיע? "בתרבות המערבית מקובל לציין את ה-יובל - כאירוע המסכם את הישגי העבר: חתונת הזהב, 50 שנה להקמת...., 50 שנות וותק בתעשייה, וכולי", הוא מסביר.

     

     (צילום: דוד רובינגר)
    (צילום: דוד רובינגר)
     

     

    "50 שנה זה מספר עגול, חצי מהמספר העגול המושלם: 100. זה הזמן להביט אחורה בנחת ולסכם. בטקסי היובל מעניקים פרסים, שוזרים זרי פרחים ומעצבים סמלים מיוחדים. ואולי אפשר בין השיטין לראות בציון הדרך הזה גם את ההשלמה עם הדעיכה הבלתי נמנעת שתבוא אחרי חגיגות היובל. הדעיכה המובילה אל הסוף".

     

    סיכום והכנות לסוף - לא נשמע מאוד אופטימי, ומתוך תקווה לפרשנות נוספת אנו עוברות לעיין במשמעות היובל בפרשת השבוע שלנו (ויקרא כ"ה, י'): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

     

    בפרשה, אומר אילן, יש ליובל משמעות אחרת. ליובל המקראי מחכים בדריכות (ואף עובדים קשה על מנת להגיע ליעד הזה). היובל איננו חגיגת העבר, אלא סימן לעתיד חדש. אחרי שחוצים את קו המטרה מחכה משהו חדש.

     

    למעשה, בתפיסה המקראית מה שהתרחש עד ליובל לא היה חיובי: עבדות, שעבוד, התמכרות. היובל מסמל את השחרור מכל אלה. את ההישג הזה עושים במדרגות. כל שבע שנים מקבלים שחרור חלקי לפרק זמן מוגבל, השבתון, והשנה השביעית היא שבת לכולם, כולל העבד, האמה, והתושבים הגרים עמנו.

     

    ואחרי שבעת השבתונים, בשנה ה-50 מגיע החופש האולטימטיבי (ויקרא כ"ה, ט'): "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי, בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם".

     

    ירושלים איננה הבירה הנצחית של העם היהודי

    וכאן אני מתערבת ומזכירה שירושלים היא לא בירתו הנצחית של העם היהודי. אלף סיבות היסטוריות מכחישות את הנרטיב היהיר והמסוכן הזה, וגם סיבה רוחנית אחת: שנות השמיטה ושנת היובל הן שיעור בצניעות, ודרכן מבקשת אלוהים ללמדנו (ויקרא כ"ה, כ"ג): "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

     

    אין לנו בירה ואין לנו נצח. אלוהים מאפשרת לנו לגור בעולמה כל עוד נהיה ראויות לכך. וכפי שהסביר רש"י בפירושו הראשון לתורה: "כל הארץ של הקדוש ברוך-הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו".

     

    זה לא שלנו ולא שלהם. זה של אלוהים, ועל כן מה שחשוב הוא לא תחת איזה שם וסמכות אנושית תהיה העיר הזו, אלא שנהיה ראויות לה.

     

    ואילן מוסיף: התביעות המוסריות צריכות להיקרא לאור העובדה שבני ישראל נמצאים ערב הכניסה לארץ ישראל, והתורה מציבה בפניהם את הנורמות המוסריות שבהן הם מתבקשים לעמוד: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (פרק כ"ה, ב').

     

    ובחזרה ליובל של ירושלים המסוכסכת

    מהעבר ומאוטופיית היובל המקראי מגיע אילן למציאות המורכבת של ירושלים שלנו: לפני 50 שנה התרחש באזורנו אירוע דרמטי. ירושלים המפוצלת בין שתי מדינות, ירדן וישראל, הפכה בתוך 48 שעות לעיר אחת. הביטוי שנצרב בתודעה הוא "שחרור ירושלים".

     

    ב-7 ביוני, עם סיום הקרבות באזור ירושלים, הקריא משה דיין הודעה מטעם הממשלה בנוסח הבא: "צבא ההגנה לישראל שחרר הבוקר את ירושלים, איחדנו את ירושלים המבותרת, את בירתה השסועה, חזרנו לקדושים שבמקומותינו. אנו חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם".

     

    פדיון שבויים?

    אילן מתייחס לדימוי נוסף שהוצע למלחמת ששת הימים: תוצאות המלחמה בירושלים נתפסו כמהלך של "פדיון שבויים". העיר העתיקה, הכותל המערבי, בית הקברות בהר הזיתים ומתחם הר הצופים – כולם היו במעין "שבי", וצה"ל הצליח לשחרר אותם משביים.

     

    מאותו רגע ואילך ירושלים הפכה לעיר אחרת. מדינת ישראל הרחיבה את גבולותיה, סיפחה אליה את השטחים שהיו בחזקת ממלכת ירדן, בנתה שכונות חדשות, שיפצה את ההריסות ויצרה מרחב אורבאני שלא היה קיים קודם לכן.

     

    החמורים של המשיח

    כירושלמית מודאגת אני רוצה לחלוק אתכם את הציטוט הבא, אחד מני רבים מתוך הספר: "הגישה הנקוטה עד היום בירושלים יוצרת - במקרה הטוב - הפרדה מלאה בין אוכלוסיות החיות זו לצד זו בשיתוף פעולה חלקי, המושתת על חשדנות ועוינות בסיסית. ובמקרה הרע - מציאות אלימה, פוגעת ומפלגת, המטילה צל כבד על העיר ועל יכולתה להתקיים.

     

    "סביב איחוד ירושלים... הייתה הסכמה לאומית רחבה בארץ. דבר לא נעשה בגניבה. השמאל הציוני שעדיין שלט, הוביל את פרויקט האיחוד בתמיכה גורפת של הציבור: המפלגות החרדיות תמכו כשותפות מבחוץ; העם היהודי בתפוצות התייצב בהתלהבות מאחורי האיחוד; הקהילה הבינלאומית עצמה עיניים. מציאות חדשה נבראה והתקיימה במשך שנים רבות.

     

    "כאשר התחולל המהפך הפוליטי בשנת 1977, איחוד ירושלים זכה לעוד ממד של הסכמה לאומית מתוקף האידיאולוגיה של הימין. עם זאת, ככל שעבר הזמן נשחקה ההסכמה הרחבה, והעיר הפכה לאבן שואבת למחלוקות ולדיונים בסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקורע את החברה הישראלית: הימין הדתי פיתח עמדה משיחית ששינתה את מאזן הכוחות, וחודרת לאזורי מזרח ירושלים באמצעות סמלים ופעולות ממשיות. העמדה המשיחית מופנית כלפי העיר בכלל, וכלפי מתחם הר הבית בפרט. משנות ה-80 ואילך הפכה התפיסה הזו לכוח מוביל בשיח סביב ירושלים ובמדיניות הממשלתית והעירונית".

     

    חגיגה מופקרת?

    היום, ממשיך אילן, אנחנו נמצאים חצי מאה אחרי השחרור, מציינים אותו וחוגגים את ההישג. אולם המוסר המקראי לא מאפשר לנו לקיים חגיגה מופקרת. במהלך 50 השנים שעברו מאז אותו "שחרור", נקשרו הרבה כבלים, נבנו חומות, ונבעו פערים בין קהילות, קבוצות ואנשים. ואפילו על האתרים שחזרו אלינו מן השבי ובמיוחד הכותל המערבי, אנחנו רבים בינינו, ואלה הופכים למקור לפירוד ושנאה.

     

    ספרו של ד"ר אילן אזרחי: "שפויה בחלומה – גאות ושפל ב-50 שנות איחוד ירושלים", מתאר את מה שהתרחש בירושלים מאז אותו "שחרור". ירושלים הפכה להיות מה שאילן מכנה "הצהרת כוונות", וכל זאת על חשבון התושבים, אלה שקמים יום-יום לעבודתם וחיים תחת עול הכבלים ומכבשי הפערים.

     

    תפילה לירושלים של מטה

    אילן בוחר לחתום את דבריו המלומדים וההיסטוריים בתפילה: "מי ייתן ושנת ה-50 תהיה גם שנת יובל במובן המקראי, שנה שבה נתחיל לשחרר את ירושלים ממוסרותיה ונהפוך אותה למקום מוסרי וצודק יותר.

     

    עטיפת הספר
    עטיפת הספר

     

    "ירמיהו (ה', א') קרא לנו: "שוטטו בחוצות ירושלם וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה".

     

    "דימויים על הידרדרות מוסרית, חורבן וגאולה המגיעים מן המקורות הקדומים, מהדהדים ברחובותיה של ירושלים, ואלה צריכים לשמש כחלק מן השיח על העיר ועתידה גם בימינו. 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'".

     

    בלב כבד מדאגה אני עונה "אמן".

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    יוני פתח תקווה (טוקבק 57 משבוע שעבר) קובל נגד הטורים שלי: "ישנם מדרשים בגמרא שדווקא מפארים את מעשה האישה, שמשום מה אני אף פעם לא רואה פה בכתבות שלך".

     

    בסרטון המצורף אני מגיבה לטענתו.

     

    בית המדרש של הטוקבקים

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "חשבון נפש ירושלמי: כדי שלא תיחרב שנית"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    פרופ' רוחמה וייס
    צילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer
    ד"ר אילן אזרחי
    מומלצים