המשחק שעושה לנו את זה / ד"ר לכדורגל

אז למה דווקא כדורגל? מה יש בו, במשחק הזה, שהוא די חריג בקרב ספורט הכדור (רגליים), שהופך אותו לדבר הפופולרי בעולם, ושמצליח לשבות בני אדם רבים כל כך, מתרבויות מגוונות כל כך?

כדורגל הוא המשחק העממי ביותר שיש, והקל ביותר למשחק. כדי לשחק כדורגל, לא צריך כמעט כלום: לא ציוד מיוחד, לא נעליים, ואפילו לא כדור של ממש. שחקן אחד, שניים, שלושה וכן הלאה יכולים לשחק בו. רבים מכוכבי הכדורגל הגדולים בכל הזמנים (פלה, מרדונה, זידאן ואפילו מסי) מספרים איך כילדים שיחקו עד אחרי רדת החשכה עם בכדורים מאולתרים, בשדה בוֹר, ברחוב או בחוף הים, כשילקוטי בית ספר או כפכפי האצבע שלהם מחליפים את קורות השער.

"לא יודע מה זה טקטיקה. כדורגל מנצחים שחקנים". מישל פלטיני.

כדורגל הוא הספורט של השחקנים ולא של אף אחד אחר. להבדיל מהרבה ענפי כדור קבוצתיים (כדורסל, כדוריד, כדורעף, בייסבול הוקי וכמובן פוטבול אמריקאי), שבהם החוקה מעניקה למאמן אפשרויות רבות להשפיע על תוצאת המשחק, בכדורגל המאמן שייך כמעט בעיקר לכל מה שלפני ואחרי המשחק. בזמן אמת, הוא לא הסיפור. יְתֵרָה מכך, המאבק שמתרחש על כר הדשא הוא בראש ובראשונה של השחקנים ושל הקבוצה מול השאיפה הטבעית של הדברים לאי סדר. לא הטקטיקה היא שקובעת אם יצליחו להתגבר או לא, אלא היכולת של חברי הקבוצה להשתלט על רצונותיהם הטבעיים והאישיים, ולהתלכד למעין גוף אחד שפועל מתוך סנכרון ובסינרגיה לעבר הניצחון.

מישל פלאטיני(צילום: AFP)

הכדורגל הוא פאלי. זכרי, מיני. על זה גם פרויד יסכים, אבל אם כבר פסיכולוגיה, אז לכדורגל יש ערך מוסף בעניין הזה על ענפי הכדור האחרים: יש לו את חוק הנבדל. הטוב שבחוקי הספורט EVER. 'חוק הנבדל' מגלם באופן מדויק את הדינמיקה של נפש האדם על פי פרויד. מצבו הנפשי של החלוץ המתפרץ מול קו הנבדל הבולם, מגלם את המאבק התמידי שמתחולל בנפש האדם בין עקרון העונג לעקרון המציאות. את העימות שבין האיד, הייצרי, המתפרץ, שאינו רואה דבר מלבד כיבוש שער, לבין הסופר אגו הנוקשה, המעניש והמפקח על הציות לחוקים חברתיים, כמו חוק הנבדל.

כמו החלוץ, כך גם האגו הוא זה שנקרע בין שני כוחות נפש אדירים אלה. כאשר פעמים הוא ימצא קרוב יותר לקוטב האיד (ואז הוא ממהר ונתפס בנבדל), ופעמים קרוב לקוטב האחר (מאחר ביציאה והשוער מקדים אותו). זו הדרמה של נפשנו, יום יום, שעה שעה, והיא גם ליבת הדרמה של הכדורגל.

ביורק. "אני ממש מרחמת על השוער"

ספורט, במתכונתו המודרנית, הוא בעצם המשכה של מסורת עתיקת יומין של תחרויות בעלות אופי ספורטיבי פחות או יותר (הגלדיאטורים ברומא, טורנירי האבירים של ימי הביניים ומלחמות שוורים). כאשר המשותף לכולם הוא שהם משמשים כאמצעי להתקה של אגרסיות הקיימות בעולם ה'חיצון' אל תוך זירה מוקטנת.

שם בזירה, לעיני כל, נמצאים השחקנים, שמשמשים כנקודות ייחוס (הזדהות או דחייה) עבור הקהל, וכן כשסתום פורק לחץ שדרכו מתנקזות הכוחניות והתוקפנות שאצורות באנשים שבקהל. לכן המרכיב הבסיסי שנדרש להפוך ספורט לפופולרי הוא שתהיה בו מנה טובה של אגרסיביות, מוטב מוחצנת ומעוגנת בחוקת המשחק. נכון שכדורגל אולי אינו האלים ביותר מבין ענפי הכדור והספורט, אך יש בו בהחלט מספיק אגרסיביות שתיתן פורקן לקהל הצופים ותחבב אותו עליהם מאוד.

ריינוס מיכלס(צילום: איי פי)

בעולם מוכרים למעלה מ-130 משחקי כדור שונים. מתוך המגוון הדי רחב הזה, יש רק שניים שמשוחקים בעיקר עם רגליים: כדורגל, וכדורעף-רגל: משחק עתיק שמקורו בדרום מזרח אסיה, שנפוץ שם גם כיום. המצחיק הוא ששם המשחק, שניתן לו אי שם באנגליה של ימי הביניים, בא בתחילה לתאר בכלל משחק שבו שיחקו עם הידיים, כאשר השם כיוון לעובדה שהשחקנים הולכים ורצים על רגליהם, בניגוד לבני האצולה, ששיחקו משחק דומה כשהם רכובים על סוסים. זמן קצר לאחר מכן כבר החלו לשחק את המשחק עם רגליים. לשחק בכדור עם ידיים באופן טבעי קל הרבה יותר לבני האדם מאשר עם הרגליים.

מסתבר שדווקא המשחק עם הרגל מצליח לייצר מציאות פיזית אחרת לחלוטין, שמהפנטת את הצופים.

פלה(צילום: AP)

כשאנו צופים בכדורגלנים מבצעים את הפעולות שלהם עם הכדור, בוודאי בווירטואוזים שביניהם, אנו מתמלאים בחדווה עצומה והשראה לנוכח היופי, הקושי והכישוף. זהו חלק מקסם הכדורגל, שאף ספורט ידיים לא יכול לו.

מבין כל משחקי הכדור, הכדורגל הוא המשחק שבו כמות השערים (והניקוד) היא הנמוכה ביותר. סקר מקיף שנעשה על קרוב ל-200,000 משחקים לאורך 126 השנים של הליגה האנגלית, מצא ש-7.2 אחוז מהם הסתיימו בתיקו 0:0, וב-16 אחוז מהמשחקים התוצאה הסופית הייתה 0:1. בכמעט מחצית מהמשחקים כשלה אחת הקבוצות מלכבוש כלל.

על פניו, עובדה זו הייתה צריכה לחבל באהבה למשחק, אבל כאן מסתתר לו קסם נוסף של הכדורגל. דווקא המיעוט בשערים הוא שהופך אותם לאירוע שיא, לכן הבקעה, או למרבה הצער ספיגה של שער, היא אירוע דרמטי. האם החיים עצמם הם לא סוג של שגרה מתונה הנקטעת על ידי מאורעות דרמטיים? נוסףעל כך, במיעוט הזה יש מן הפשטות הנעימה - שער שווה לשער, שווה לאחד - וזהו. אין מן מהלכים של 1 ,2 ,3, ואף של 4 נקודות כמו בכדורסל, אין ניקוד לא ברור כמו בטניס או בקריקט, ואין מהלכים ששווים יותר. יש רק את הגול, ולא משנה אם הוא הגיע במהלך גאוני או בדרדל'ה מארץ הפוקסים. הצירוף של מיעוט השערים ואחידות הניקוד מחייבת את הצופים להישאר מרותקים למשחק מחשש שיחמיצו את הרגע הדרמטי, כשהם כוססים את ציפורניהם בציפייה מתוחה לשער המיוחל, זה שישנה את כל מהלך המשחק, העונה ואולי גם את ההיסטוריה.

נבדל. החוק הטוב ביותר בספורט(צילום: רויטרס)

אוֹסְוַלְד: לֹא אַרְשֶׁה שֶׁיַּכּוּ אוֹתִי, אֲדוֹנִי.

קֶנְט (שם לו רגל): וְגַם לֹא שֶׁיָּשִׂימוּ לְךָ רֶגֶל, שַׂחְקַן כַּדּוּרֶגֶל עָלוּב? שייקספיר, "המלך ליר" (תרגום דורי מנור).

המחזה שנכתב אי שם ב-1605 משתמש

בכינוי כדורגלן בתור עלבון וגנאי, מה שמתאים לתקופה שבה נכתב. הכדורגל, הספורט הפופולרי בעולם, מאז ומתמיד היה הספורט של המעמדות הנחותים והעניים, ושל האופוזיציה לממסד. אולי כיום, מבעד לחוזי העתק, הג'ל והקוביות בבטן של רונאלדו, קשה לראות את זה בצורה הזאת, אבל כבר בראשית ימיו נאלץ הכדורגל להילחם על מקומו בכמה ממלכי אנגליה וסקוטלנד, שחוקקו צווים מלכותיים האוסרים לשחק את המשחק.

באחד מהם, שהוצא בשנת 1409 על ידי הנרי הרביעי – מופיעה לראשונה המילה Football. כך, לאורך למעלה מ-500 שנה, ניסה השלטון באנגליה ללא הצלחה להחניק את המשחק, עד שלבסוף, לפני כמאתיים שנה, הוא נכנע לרצון העז של האנשים, והסכר נפרץ. מאז הכדורגל שימש כמקור להשראה עבור כאלה החשים עצמם נפגעים מעוולות.

כאשר בוחנים את הכוכבים הגדולים ואגדות המשחק, אפשר למצוא אצלם את הניצוץ של הרוח החופשית שנמצאת בכדורגל. כך למשל פלה, שהיווה נקודת שיא בשרשרת הכדורגלנים השחורים, "בני עבדים", כפי שכונו אז, שלקחו ושברו את האזיקים ואת המבנה התבניתי והאגרסיבי של הכדורגל של האדם הלבן, והפכו אותו למשהו חושני ואסתטי הרבה יותר, כזה שגם מביא גביעי עולם.

דייגו מראדונה(צילום: AP)

ולסיום, לא נשכח גם את גדול הכדורגלנים, דייגו מראדונה, שתחת להט מהפכני בהשפעתם של צ'ה גווארה ופידל קסטרו, הבעיטות שחילק לממסד (פיפ"א) ולאליטות הצפוניות של איטליה עם נאפולי, היו טובות בדיוק כמו אלה שנתן לכדור.