מה החזון הגדול שלנו כיום? מישהו יודע?

החברה הישראלית היא החברה הכי מפולגת בעולם. כולם יודעים את זה.

זו חברה חתוכה לגזרים, קוראים לזה פה מגזרים. דמוגרפיה של פצעים וצלקות. בכל מקום בו הולכים מוצאים שנאת חינם.

דו"חות סוציולוגים מכל רחבי העולם מעמידים את ישראל תדיר במקומות הראשונים המפוקפקים של קיטוב ושסעים חברתיים. נוסף למתחים והאפליות הרגילות שכל העולם סובל מהם - בין גברים לנשים, בין לבנים לשחורים ובין עניים לעשירים - יש פה שנאה מקורית כחול לבן, מהסוג של "רק בישראל". בין אם זה פילוג דתי בין חילוניים לחרדים, אפליה עדתית בין אשכנזים למזרחיים, פחד לאומני בין יהודים לערבים, או תיעוב פוליטי בין הימין והשמאל. ממש פחד ותיעוב בארץ הקודש.

צפו בסרטון "אנחנו": 

והיום מה? מה יש להגיד על האומה המפוארת שהיא ישראל? מה החזון הגדול שלנו כיום? באמת, מה החזון? מישהו יודע? מישהו מנווט חזון? מישהו מותח מפרשים? הנשיא רובי ריבלין בחר לצטט את שלמה המלך בעצרת השנה לרצח רבין, הפסוק אומר: "באין חזון יפרע עם". כלומר, כשאין חזון יש בלאגן מבולגן. מעניין שגם יו"ר הכנסת בחר באותו פסוק כשהדליק משואה ביום העצמאות. כנראה יש קונצנזוס שאין פה חזון. המדינה הזו קמה עם חזון, העם הזה התאחד פעם סביב חזון. והיום, כאמור, בלאגן מבולגן.

לקראת החג, בשבוע שעבר, יצא סרטון (למעלה) שהפקנו וקראנו לו "אנחנו". הוא גרסה ישראלית לסרטון דומה מדנמרק. אין לדנים אפילו חצי מהפילוג שיש פה. יחד עם זאת, הפוטנציאל האחדותי פה ענק.

אנחנו עדיין בכור היתוך שהתוצאה שלו עשויה להיות מופלאה. הסרטון "אנחנו" הפך ויראלי ועשה קסמים, אלפים רבים שיתפו אותו והוא עבר בתוך ימים בודדים את חצי המליון צפיות. יש פה רייטינג לאחדות, יש צמא לאחדות. שאף אחד לא יגיד לך אחרת!

אנחנו צריכים לבצע זינוק מחשבתי אדיר

עדיין, בטלוויזיה העדיפו להראות משך כמה ימים ליצן חצר מקומי (כפרה עליו) עושה סלפי עם נשיא ארה"ב שנבחר הודות לאג'נדה של הפרד ומשול. כאילו זה הדבר הכי חשוב פה. זה מה שקורה כשאין חזון לסקר. יש עוד הרבה הרבה מה לעשות. יש עוד הרבה מקום לפעולה עד שתהיה מדינה לאהבה.

סיפרו לנו סיפור ואנחנו רוויים בו. מלאים בו, מלאים בעצמנו. אולי, הסיפור הזה לא עובד לנו יותר

אלו מילים שנכתבות בכאב ומאכפתיות. הן חלילה לא מילים של בוז לנו. ממש לא. אלו מילים שנכתבות עם כבוד לאומה המפוארת הזו, למשימה ההיסטורית של העם הזה, לפוטנציאל שלו. בפועל, יש פה קקה של תרבות. אבל החדשות הטובות הן שתרבות אפשר לשנות. אנחנו יכולים להשתנות! זה כמו לספר סיפור חדש.

ילד נולד ומספרים לו סיפור, סיפור עם אויבים והישרדות, סיפור על זה שקשה ושצריך לפחד, שצריך לדאוג לעצמך אחרת אף אחד לא ידאג לך, אפילו חמור מכך, לא רק שלא ידאגו לך, גם כולם רוצים למכור לך ולקחת לך, אז אל תצא פראייר, תשמור על עצמך, תדאג לעצמך ותעשה לביתך.

הסיפור יוצר סטרס, אולי גם קצת דיכאון, בטוח מייצר תחושה של שעון חול כי יש דברים שחייבים להספיק לפני גיל 30 או 40, וצריך הצלחה אישית ורווח פרטי ומוכרחים הגשמה עצמית. כולנו הילד הזה. לפחות רובנו. נולדנו, סיפרו לנו סיפור ואנחנו רוויים בו. מלאים בו, מלאים בעצמנו. אולי, רק אולי, הסיפור הזה לא עובד לנו יותר. כתרבות אנחנו צריכים לבצע זינוק מחשבתי אדיר. למלא את ההבטחה. מישהו כבר שורר - אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. מישהו צריך להגיד את זה - מעולם לא הבטיחו לנו יונה. די להתקרבן. אנחנו היונה! בואו נלמד לחיות כאיש אחד בלב אחד. אנחנו האנשים להם חיכינו.

• אייל סלונים – איש חזון, ממייסדי "דור האחד" תנועה חברתית א-פוליטית (ללא כוונת רווח) לקידום ערכי אחדות, חמלה, אחריות ונתינה בתרבות הישראלית.