ביקורת סרט: "וונדר וומן" - גיבורת על שנשים ראויות לקבל

"וונדר וומן" ("Wonder Woman") מנסה לשבור שלושה רצפים אומללים. הראשון הוא של סרטי גיבורות-על שהניסיונות הספורים להפיקם הסתכמו בכישלון. יש סיכוי לא רע ש"אלקטרה" (2005), ובעיקר "קאט וומן" (2004) הופיעו בסיוטי הלילה של מפיקי הסרט. בתריסר השנים שחלפו היו כמה דמויות נשיות עם פוטנציאל לפיצ'ר (האלמנה השחורה, הארלי קווין) – אבל את הדרך מובילה, כראוי, גיבורת העל הוותיקה והאייקונית מכולן.

הרצף האומלל השני הוא של סרטי "היקום הקולנועי של DC קומיקס" (DCEU) שהחל ב-2013 עם "איש הפלדה", ואחריו "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (2016) ו"יחידת המתאבדים" (2016). כולם הצלחות מסחריות וכישלונות יצירתיים. הטון הקודר והפסימי של שני הראשונים (בבימויו של זאק סניידר), והניהיליסטי של השלישי, חברו לאסתטיקה מלאכותית ואפלולית. במקום לנסות לבנות את ה-DCEU סרטים אלו החליטו לבצע פירוק ביקורתי למה שטרם נבנה.

עוד ביקורות קולנוע:

"סיפור אהבה ארץ ישראלי": קולנוע ציוני צנוע

"שעתם היפה" - נוסטלגיה בריטית חביבה

"לזרום עם זה": קומדיה דה לה שמאטע

ההופעה של גל גדות כוונדר וומן ב"באטמן נגד סופרמן" הייתה קרן אור בין שתי דמויות גבריות פומפוזיות וזועפות הלכודות בקרב חסר פשר האחת מול השנייה. כשליו של הסרט היוו, באופן אירוני, פלטפורמה מוצלחת להופעת הבכורה של גדות. הם הבהירו את הצורך הדחוף של DC לשבור לכיוון שונה מהפסיכופטיות הסניידרית.

אם לא מכל סיבה אחרת, ההחלטה לתת לאישה לביים את "וונדר וומן" היא תוצר של פחד המנהלים בוורנר/DC מאימת הרשתות החברתיות והבלוגריות החמושות ב"מבחן בקדל". כשמישל מקלארן, הבמאית המקורית, פרשה עקב "חילוקי דעות יצירתיים", לא הייתה ברירה אלא לחפש במאית חלופית. מי שנבחרה היא פטי ג'נקינס, שכל הרקורד שלה בבימוי פיצ'רים הסתכם בסרט "מונסטר" (2003), סרט שבו שרליז ת'רון גילמה דמות של "גיבורת-על" מיוחדת – זונה בשם איילין וורנוס שהפכה לרוצחת סדרתית של לקוחותיה.

ג'נקינס עומדת במשימה באופן מכובד. למרות שזו לא מחמאה כל כך גדולה, זהו, בפער הניכר, הסרט הטוב ביותר שהופק עד כה ב-DCEU. הוא בהחלט ארוך מדי (שעתיים ועשרים), ויש בו לא מעט נקודות תורפה, אבל ג'נקינס מעצבת גיבורת-על כפי שנשים, נערות וילדות ראויות לקבל. לא בובת מין בקומבינזון אמזוני, אלא דמות יפה, חסונה ובעלת טוהר ערכי נאיבי ומשכנע כאחד.

המאבק בין ממד הפנטזיה המינית להעצמה נשית הוא במהות הנוכחות התרבותית המתמשכת של וונדר וומן. ויליאם מרסטון, מי שיצר את הדמות ב-1941, היה פוליגמיסט חובב משחקי מין הכוללים קשירות. דמות נשית חזקה המצוידת ב"לאסו האמת" (הוא גם המציא את מכשיר הפוליגרף הראשון) הייתה תוצר מדויק של נפש יוצרה. ב-76 השנים שחלפו מאז הדמות פשטה ולבשה צורה בהתאם לזמנים המשתנים והפכה לאייקון פמיניסטי.

הסרט הנוכחי הוא חלק מהמגמה של הצגת גיבורות חזקות, בדרך כלל עם זהות תרבותית ספציפית (כלומר, לא אמריקנית גנרית). בדומה לנסיכה הסקוטית ב"אמיצה" (2012) של פיקסאר או הנסיכה הפולינזית ב"מואנה" (2017) של דיסני. כעת מגיעה דיאנה, הנסיכה האמזונית מהאי היווני תמיסקירה (אבל, תכלס, מראש העין בישראל).

חלק לא מבוטל מהקרדיט שייך לגל גדות. להיות יפה וחמודה זה דבר אחד, אבל זה לא מספיק כדי לשאת פיצ'ר או, יותר מכך, פרנצ'ייז של מאות מיליוני דולרים. גדות אינה שחקנית גדולה, ממש כמו שכריסטופר ריב המנוח לא היה שחקן בעל טווח נרחב במיוחד. אבל יש לה כריזמה ספציפית התואמת את היושרה והנחישות של הדמות והיא מעוררת חיבה. הצופים הישראלים המשתוקקים לחיזוק האגו הלאומי יכולים להירגע - תכונותיה הנאצלות של גיבורת-העל עומדות להיות מקושרות במשך לא מעט שנים לנציגת היופי והמבטא הישראלי.

חלק מיכולתו של הסרט להציג דמות בעלת טוהר מוסרי "קלאסי" קשור לאופן חזרתו אל העבר – זמן המיתולוגיה כמו גם העבר בעולם האנושי (כפי שנעשה גם ב"קפטן אמריקה" ב-2011). החלק הראשון מתרחש על אי האמזונות, מקום שנוצר על ידי האל זאוס ונותר מופרד מהעולם וההיסטוריה האנושית-גברית. האמזונות הן גזע לוחמות שנדמה כי כל עיסוקן הוא אימוני לחימה. באופן אירוני מלכת האמזונות היפוליטה (קוני נילסן) מנסה למנוע אימונים אלו מבתה הקטנה דיאנה ומסרבת להכיר באפשרות של איום אמיתי על עולמן המבודד. אנטיופה (רובין רייט) אחותה של היפוליטה וגנרלית בצבא הלוחמות, היא זו שתאמן בסתר את דיאנה.

לאחר שדיאנה הופכת לאישה צעירה וללוחמת מיומנת מתרחש אירוע המשנה את מהלך חייה. בעולם האנושי משתוללת מלחמת העולם הראשונה. סטיב טרבור (כריס פיין) טייס אמריקני המשמש כמרגל מטעם הבריטים כנגד הגרמנים חוצה במנוסתו את המחסום הבלתי נראה שמצדו השני אי האמזונות. בעקבותיו מגיעים גם חיילים גרמנים המתקיפים את יושבות האי.

באמצעות טרבור דיאנה לומדת על המלחמה כמו גם על התוכניות הגרמניות להשתמש בגז שיחסל מיליוני בני אדם (בכל זאת וונדר וומן ישראלית!). היא מחליטה להמרות את פי היפוליטה ולצאת אל העולם האנושי, למצוא ולהכריע את אל המלחמה ארס, שלדעתה הוא הכוח המחולל את המלחמה.

בחציו הראשון של הסרט העלילה מתבססת על מנגנונים קומיים מוכרים היטב. "דג מחוץ למים" – דיאנה בלונדון של תקופת המלחמה, ואלמנט המשיכה והרומנטיקה בין דיאנה וסטיב (המגדיר את עצמו כ"גבר מעל הממוצע"). כל זה חביב למדי, ובוודאי שונה לחלוטין מסרטי ה-DCEU הקודמים. החלק השני כולל כניסה לתוך המלחמה וניסיון לסכל את המזימות של הגנרל הגרמני אריך לודנדורף (דני יוסטון) ושל מדענית הגזים שלו "דוקטור רעל" שמסיכה מסתירה את השליש המעוות של פניה (השחקנית הספרדייה אלנה אניה שחבשה מסכה גם ב"העור בו אני חי" של אלמודובר).

בשדה הקרב דיאנה וטרבור נסמכים על שלוש דמויות משנה שכל תכליתן היא להקנות עוד גיוון תרבותי ורגעי הומור – סמיר המרגל הערבי (סעיד טגמאווי), צ'ארלי הצלף הסקוטי (יואן ברמנר) והגשש האינדיאני צ'יף (יוג'ין ברייב רוק). לא בדיוק שיא האמינות כדמויות הפועלות בזמן מלחמה העולם הראשונה. בצד הבריטי נמצא סר דיוויד מורגן (דיוויד ת'יוליס), שר בקבינט המנסה לקדם הסכם שביתת נשק עם הגרמנים, גם כאשר נראה כי הכוונה הראויה עלולה להוביל לתוצאות מסוכנות.

"וונדר וומן" היה נשכר מקיצור ניכר, משיפור באיכות עבודת ה-CGI ומיכולת להימנע בחלקו האחרון מנפילה לקלישאות אסתטיות בעיצוב "הקרב המכריע" של הסרט. ובכל זאת, ברגעים בהם וונדר וומן, הזועמת על חוסר התוחלת שבמלחמה, מפגינה אומץ, יושרה ונחישות ברור כי תרבות הפופ זכתה בגיבורה קולנועית חדשה.