לא 'זיקנה' אלא 'תקופת התבונה'

סבתא שלי, בגיל 70 כבר היתה זקנה. זקנה שניהלה אותנו על יד הכורח להתייחס למגוון הצרכים שלה - לקחת, להחזיר, להביא, מטפלת ותרופות. זקנה שהבית שלה – מבצרה. ממלכה שממנה מיעטה לצאת. לממלכה הזאת יכל כל קרוב משפחה, או זה שקרוב לקרוב, להגיע בכל שעה ולקבל אוכל חם ועוגה שטעמה לא ישכח במהרה.

סבתא שלי היתה נוקשה בתפיסותיה שהיו רחוקות מאוד מעמדתם של הצעירים: אסור ללבוש שחור כי זה מוות!, "למה צריך לנסוע לחו"ל – אין את הכל בארץ?" ולגעת בבחור לפני החתונה- אלוהים ישמור!. תבונתה של סבתא שלי, הייתה במימוש התפקיד הסבתאי שלה באופן מושלם: היא קיבלה אותנו כמו שאנחנו – לא שאלה שאלות. היינו עבורה הכי טובים ומושלמים ולא משנה בכלל כמה קיבלנו במבחנים, אילו חברים הבאנו הביתה וכמה השקענו בסידור החדרים שלנו. ליד זקנה שכזאת, אפשר לנוח, להתחזק ולצאת אל העולם בטוחים, מלאים ויציבים יותר.

אימא שלי, עוד מעט בת שבעים, רחוקה מלהיות 'זקנה'. היום שלה מלא וקצוב יותר משלנו. היא זאת שמסייעת לנו בלקחת, להביא, לטפל. מין 'כולבוייניק' לכל צרכנו. היא זאת שמוציאה את הילדים שלנו לראות ארץ ועולם, מעודכנת בכל מסלולי הטיול המאתגרים ואירועי התרבות המעניינים.

לאדם בן שבעים, אין את הפריבילגיה להיות נוקשה, לא מעודכן או לא רלוונטי לסביבתו

והתבונה שלה? אותה תבונה כמו של סבתי המנוחה. היכולת לקבל ולאהוב אותנו - כפי שאנחנו בדיוק. אבל אצל אימא שלי ובני גילה אותה תבונה כבר אינה כה פשוטה למימוש וברוב המקרים כשהיא באה לבדה, היא אינה מספקת. ליבה הגדול של סבתי היקרה חיפה על הנוקשות שלה והפערים הבין דוריים. כיום אנו בתקופה בה השינויים מתרחשים בקצב מהיר ובצעדים גדולים.

לאדם בן שבעים, אין את הפריבילגיה להיות נוקשה, לא מעודכן או לא רלוונטי לסביבתו. הצעירים, אחרי רגע קצר של שיח שאינו מדויק מבחינתם, מחזירים את מבטם לעבר המסך, חוזרים לאיזור הנוחות ומשאירים את האחר בצד. לאמא שלי ה'לא זקנה', יש אתגר עצום: להישאר מעודכנת, בעלת ערך לעצמה ולסביבתה.

בחזרה לעתיד: מ'זיקנה' ל'תקופת התבונה'

אריכות החיים העניקה לנו תקופת חיים חדשה, אחרי שנות הבגרות לפני הזיקנה (גילאי 60-75 לערך). היא כל כך חדשה התקופה, שעוד אין לה שם. בשנים האחרונות אני לומדת מתוך עבודתי בשטח, את מהותה ומאפייניה של תקופת חיים זו. לפני כשנה, אזרתי אומץ ובחרתי לכנותה 'תקופת התבונה'.

הבחירה שלי דוקא בכינוי 'תבונה' ביקשה להחזיר מהעבר אל העתיד את הזהות והתפקיד שהיו ל'זקני השבט' כ'חכמי השבט'. זהות שמיקמה אותם בסטטוס חברתי גבוה. אך מעבר לכך, התבססה על המהות ומאפייני התקופה המוצגים במחקרים עדכניים: בני תקופת חיים זו נהנים מידע עשיר יחסית לצעירים, דפוסי חשיבה סבוכים יותר המשלבים בין הלוגיקה והרגש, מגוון רב יותר של צורות חשיבה מבעבר, יכולת 'לקיחה בחשבון' של אלמנטים רבים יותר בתהליכי קבלת החלטות, חווית החיים באופן פחות מלחיץ ומכעיס, ראיה חיובית יותר של המציאות מאשר בשנות החיים הקודמות ומיומנויות קוגניטיביות כגון - אוצר מילים, מתמטיקה, ידע כללי ותפישה מילולית המגיעות לשיאם דווקא בגילאים מתקדמים.

תבונה מעשית היא היכולת להביא לידי ביטוי את הידע שנצבר עד כה באופן כזה שיקדם ויעשיר את חיי האדם עצמו וגם את חיי האחרים.

האם במציאות היומיומית איכויות תבונתיות אלו אכן באות לידי מימוש וביטוי בתקופת חיים זו?

כאשר לאימא שלי 'יש מה להגיד', כבעלת ניסיון, היא מבינה שביקורת, או נוקשות תפיסתית יכולה לעלות לה במחיר של התרחקות החתנים או הנכדים, אז היא שותקת. אנחנו הצעירים, נוטים להשתמש באמירות כגון: 'אבא, נו מה אתה מבין'. ובטוחים שגוגל יודע טוב יותר מכל בעל ניסיון. הניסיון של אתמול כבר ישן ולא רלוונטי. לפעמים רק משדרים במבט - 'אימא אל תתערבי' או 'אל תחפרי לי'. וככלל, אנחנו עסוקים מידי בשביל להתפנות ולהקשיב.

'אליה וקוץ בה'. מה בכלל שווה התבונה?!

בפועל, רבים מבני התקופה חשים כי הורדו למעמד של ספקי שירותים. תבונת חייהם והידע העמוק והרחב אותו צברו, אינם באים בהכרח לידי ביטוי ומימוש.

כאשר אם יודעת כיצד בתה אמורה להתנהג עם נכדה, אך הבת מסרבת להקשיב, הידע של האם הופך לתסכול וכאב. כאשר מהנדס יוצא לפנסיה וכל הניסיון שצבר במשך השנים אינו מנוצל וליבו ממשיך להשתוקק ליצירה והעמקה מקצועית, הידע הופך מנכס לכאב.

כל ידע, איכויות אישיותיות ותבונה שאינם מנוצלים הם בבחינת שפע שהופך לנטל, עול ואכזבה. רגש קשה העלול עם הזמן להתגלגל לכאב פיזי ולהתבטא במחלות.

אתגר של סבתא: מ'תבונה' ל'תבונה מעשית'

אחד האתגרים הגדולים של בני תקופת התבונה הוא המרת התבונה ל'תבונה מעשית', שתקדם את הרלוונטיות שלהם בעיני עצמם ובעיני החברה. לא מספיק שאמא שלי יודעת איך אני אמורה להתייחס לבתי המתבגרת, חשוב שהיא תמצא את הדרך לפתוח את אוזניי ואת ליבי. שאצליח לקבל את דבריה.

הניסיון הנצבר, הוא נקודת הפתיחה הראשונית ל'תבונה', אך זו אינה מספקת כשלעצמה. תבונה מעשית היא היכולת להביא לידי ביטוי את הידע שנצבר עד כה באופן כזה שיקדם ויעשיר את חיי האדם עצמו וגם את חיי האחרים.

התבונה מעשית תגיע כשניסיון החיים יתפס לא כמטען עודף, או כידע שעבר זמנו אלא, כמסננת חכמה של עובדות ונתונים וכתוכנה חכמה לעבוד נתונים ולקבלת החלטות שקולות, ביכולות להיות בקשר גם עם המתנגד הגדול ביותר לי ולדעותיי. 

התבונה המעשית דורשת מבני תקופת התבונה, חשיבה טקטית המתייחסת למורכבות החדשה של המשפחה, מצריכה גמישות ודפוסי תגובה חדשים שיסייעו לאימי לדוגמא להיראות 'סבתא מגניבה' כשהנכד מראה לה תמונות נועזות בסמארטפון או כשהחתן מתלונן שהוא עובד קשה מידי ואין לו כוח וחשק להגיע למפגש המשפחתי, שמבחינתה, הוא כל כך חשוב.

אתגר התבונה המעשית תמיד כפול: ראשית - השגת היכולת להאזין לקול הפנימי הצלול של התחושות והרצונות האמיתיים המפעמים בנו בשלב חיים זה (אילו פעילויות מתאימות לי כיום, בחברת מי מוטב לי לבלות, במה כדאי לי לעסוק כדי להמשיך ולהתפתח, וכיצד נכון להתמודד עם השינויים במבנה המשפחתי). שנית - פיתוח היכולת להציג את הרצונות ואת הצרכים לסביבה באופן שיתקבל על ידה בהבנה במינימום חיכוכים.

אחריות אישית להרחבת גבולות עצמי

סבתא שלי, יכלה להרשות לעצמה לשבת בביתה. כשהגעתי אליה, תבונתה הציפה את חושי: הריחות, הטעמים, הפניות שלה אלי וההקשבה שלא נגמרת, עוד מהדהדים בגופי.

אמא שלי, השייכת לתקופת התבונה, חייבת להמשיך ולהתפתח באופן מודע ויזום כדי להמשיך ולקיים את איכות חייה ולהעניק ביטוי לתבונתה. זו התפתחות המבקשת מהפרט גם לממש את עצמו וייחודיותו אבל גם להרפות ולנוח אחרי שנים של עבודה מסיבית ועומס מטלות.

זו התפתחות מתוך הבנה שבגיל 60 יש הזדמנות לסבב חיים נוסף המותנה בקיום רלוונטיות לעולם שסביבנו. האחריות המוטלת על הפרט היא למצוא את האופן בו הוא יהיה משמעותי ורלוונטי לקרובים לו ולחברה בה הוא חי.

עבור כל הרוצה להמשיך ליהנות מאיכות חיים, תפקוד גבוה וצמיחה. להימנע מדעיכה, אי רלוונטיות והתנוונות. מימוש מעשי של תבונתו והמשך ההתפתחות, אינן זכות, אלא חובה.

• הכותבת היא ממפתחות תפיסת תקופה התבונה ופעולת לקידומה בארץ. מלמדת ומובילה תהליכים פרטניים, משפחתיים, ארגוניים וחברתיים למימוש התבונה וההתפתחות של בני תקופת התבונה.