השקר הגדול של ההורות: מה באמת אנחנו רוצים מהילדים שלנו?
לכל הילדים יש תפקיד מוגדר במשפחה: להצליח יותר מההורים שלהם. להביא הישגים. להתקדם בחיים. ולהקים בית בישראל. זה הרי בדיוק הציפיות שהיו להורים שלנו מאיתנו. אז איך הפכנו להיות הם - ולמה כדאי לנו לעצור רגע ולחשוב על היחסים שלנו עם הילדים מחדש
מה אנחנו באמת רוצים מהילדים שלנו? שיהיו בשקט.
שלא יפריעו לנו. שלא יריבו. שלא יצעקו. שיביאו ציונים טובים. שיהיו להם חברים. שיאכלו. שיתקלחו. שיילכו לישון בזמן. שיעזבו אותנו במנוחה. כי אנחנו עייפים מהעבודה. מותשים מהחיים. ואין לנו כוח בשבילם.
בואו נאמר את האמת. ונפסיק להעמיד פנים. נכון, אנחנו אוהבים אותם. אבל יש גבול. כמה כבר אפשר. שלא יידבקו אלינו. שלא ינדנדו לנו. שלא יבקשו מאיתנו עוד פעם כסף. שיקומו בזמן. שיתלבשו בזמן. שיאכלו בזמן. שייצאו לבית הספר בזמן. שלא יתווכחו כל הזמן. כמה הם מתווכחים, אלוהים. על כל דבר. כמה הם מנדנדים. אלוהים. על כל שטות.
אנחנו לא היינו כאלה בגילם. מה פתאום. אנחנו היינו מחונכים. מנומסים. צייתנים. כיבדנו את אבא ואמא. פחדנו מהם. כי ידענו שאם לא נכבד אותם, נחטוף סטירה מצלצלת. פליק קטן. או במקרה הטוב, צעקה שתסתום לנו את הפה ותעמיד אותנו במקום. למה הם לא כמונו? איפה טעינו? איפה נכשלנו? למה זה לא עובד לנו? בחייכם, תפסיקו לשגע אותנו. רדו מאיתנו. לכמה שעות. או כמה ימים. העיקר שיהיה לנו שקט מכם. שקט תעשייתי.
ההורות זה תפקיד כפוי טובה
אתם אומרים את זה לעצמכם, אבל לא מודים בכך בקול רם. אתם לא יכולים יותר לסבול את התפקיד כפוי הטובה של אבא. או אמא. נשבר לכם. נמאס לכם. מה היה רע לנו לבד, תגידי לי? היינו קמים בשבת ב-3. ויכולים להסתובב איך שאנחנו רוצים ולעשות מה שאנחנו רוצים מתי שאנחנו רוצים, ואף אחד לא היה נכנס למיטה שלנו באמצע הלילה. ואף אחד לא היה מעיר אותנו בצרחות. ואף אחד לא היה בא אלינו בטענות. וטורק לנו דלת בפרצוף. ומביא ציונים נוראיים. ומאכזב. ומתבכיין. ודורש. ותובע. וחושב שהכל מגיע לו. או לה.
לכל הילדים, לכולם, בצפון ובדרום ובמרכז, ממשפחות עניות ועד האלפיון העליון, יש תפקיד מוגדר במשפחה: להצליח יותר מההורים שלהם. להביא הישגים. להתקדם בחיים. ולהקים בית בישראל. אני לא מחדש לכם כלום. זה הרי בדיוק הציפיות שהיו להורים שלנו מאיתנו. אז איך הפכנו להיות הם?
בגיל שש כבר הבנתי עם מי יש לי עסק. אבא שלי, אני זוכר את הרגע המדויק, אמר לי: "תהיה ילד טוב ותלמיד טוב". זהו? זה הכל? כן, זה הכל. ואל תגידו לי שאני טועה, כי אני לא. זה כל הסיפור. אצל כולנו. להיות ילד טוב. כזה שלא עושה צרות. חמוד. מרצה. העיקר שיתנהג יפה. שיהיה תלמיד טוב. רצוי מצוין. יותר מכולם. שנהיה גאים בו. שלא נדאג בגללו. אחרת נתאכזב, אפילו אם אנחנו מעמידים פנים שלא.
אחרי השיחה ההיא התרחקתי מההורים שלי, כי הבנתי שאני האמיתי לא מעניין אותם אלא רק הדמות שהם ניסו לצייר בדמיונם. זה בדיוק מה שקורה לילדים שלכם. אתם קוראים לזה "גיל ההתבגרות" - אני קורא לזה "נטישה".
הם מתרחקים מאיתנו וכועסים עלינו כי הם מיואשים מאיתנו. אנחנו משוחחים איתם רק דרך כסף וציונים, העולם הרגשי שלהם, מה שכואב להם באמת, מה שלא מסתדר להם, כמעט ולא מעניין אותנו, אין לנו כוח להתעסק בזה, כי אנחנו לא מצליחים לפתור את הבעיות שלנו עם עצמנו. כן, בדיוק כמו ההורים שלנו.
ורק אם נודה בכך ונהיה כנים עם עצמנו, רק אז, אולי, נוכל לרפא את הפצע של הריחוק, והניתוק, והכעס, והתסכול, וחוסר האונים, שהרגשנו מול ההורים שלנו, שזנחו אותנו, שנטשו אותנו, שהיו להם דברים יותר חשובים לעשות מאשר להקשיב לנו, לתמוך בנו, לחבק אותנו, לתת לנו גב. הם היו עסוקים. ומודאגים. ומעולם לא למדו איך להיות הורים. ואני ספגנו הכל בדממה, או עם דמעות.
אנחנו עדיין פצועים, מרוחקים, אבודים, מתקשים להכיל את הילדים שלנו, על כל מה שיש בהם, ומשלמים, ועוד נשלם, מחיר יקר. רוצים לשנות את זה? בואו ניזכר למה הבאנו אותם לעולם. נגלה מי הם באמת, לא מי שאנחנו רוצים שיהיו. ונצא למסע הארוך של האהבה אליהם. ואל עצמנו.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
