שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בין פחד שמוביל לחורבן - לפחד של אחריות: "הולך על חבל דק"
    "תמיד אני מתלבט בין הצורך לעמוד בלי פחד מול מאזיניי - ובין הפחד לא לגרום נזק": עם ראשית ימי בין המצרים המתחילים היום, נפגשו גיל פרג ואהוד בנאי לשיחה על חורבן ותיקון, לאור האגדה התלמודית המכוננת, בספר חדש. במיוחד לקוראי ynet - החלק הראשון

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "אָמַר רַ' יוֹחָנָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' (משלי כ"ח, י"ד).

     

    "עַל קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ, עַל יָתֵד שֶׁל מֶרְכָּבָה חָרְבָה בֵּיתָר" (גיטין נה ע"ב).

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. תעשו לנו לייק  >>  

     

    עוד בערוץ היהדות

    רגע של הדתה: בחנו את עצמכם - י"ז בתמוז

     

    הסיפור שמביאה הגמרא על שנאת החינם של קמצא ובר קמצא , ללא ספק, הוא אחד המזוהים ביותר עם אגדות החורבן. נדמה כי בקרב קהלים רחבים הוא הפך לסמל המרכזי של תשעה באב. הוא מקור הפורענות ובו בזמן תכליתה החינוכית והמוסרית.

     

    אל מול הפאתוס המתלווה לפיכך לקריאתו, מפתיע לגלות כי קריאה פשוטה של הסיפור מעמידה אותנו בפני דרמה קטנה, אירוע על גבול האי אירוע, תקרית אנושית טריוויאלית שאינה תלויה בהקשרי זמן ומקום.

     

    הפער הזה, בין הסיפור הפשוט לבין התקבלותו הרחבה, מעורר תהייה. אולי המפתח להבנת הדרמה מצוי בכלל בעריכה התלמודית, המציבה את הסיפור בהקשר של הפסוק במשלי , המדבר בשבחו של הפחד.

     

    אהוד בנאי, גיל פרג (צילום: ירון ברנר, שחף הבר)
    אהוד בנאי, גיל פרג(צילום: ירון ברנר, שחף הבר)

     

    אהוד בנאי: הפסוק הפותח את הדיון בגמרא הוא "אשרי אדם מפחד תמיד". מתברר שישנה מחלוקת בין שתי תפיסות עולם. אחת המיוצגת בדבריו של רבי יוחנן, ואחת המזוהה עם רבי נחמן מברסלב שאומר: "שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד-מאוד והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל". אבל אני חושב שהפחד שמדבר עליו רבי יוחנן זה לא אותו פחד שרבי נחמן מברסלב מדבר עליו. "אשרי אדם מפחד תמיד" זה בעיני פחד מסוג היראה. פחד נחוץ. "העיקר לא לפחד כלל" הוא הפחד לעשות דברים.

     

    לי עצמי יש שני פחדים משמעותיים, על אחד מהם הצלחתי להתגבר ועל אחד לא. על פחד הבמה הצלחתי להתגבר, על פחד הגבהים לא הצלחתי. בתוכי חיברתי את שני הפחדים האלה: הבמה הייתה פסגה גבוהה, הקהל היה התהום.

     

    מגיל צעיר יחסית כבר ידעתי שאני רוצה לעסוק במוזיקה. לכתוב, להקליט ולהופיע. חציתי את ה"נהר" הזה והתחלתי בהופעות הראשונות רק בגיל 34. אחד הדברים שמנעו ממני להופיע היה הפחדים האלה. פחד במה, פחד מפני כל מיני ציפיות שישנן ממני כבן המשפחה. לקח לי זמן להתגבר על הפחד, למצוא את הקול שלי. להרגיש שיש עניין אמיתי במה שאני שר, וזו אינה סתם הוספת קול למהומה שיש, אלא השמעת קול שמביא איתו חידוש. עבודה פנימית ויצירה.

     

     (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     

    אני חושב שבסיפור הזה קיים המתח בין "אשרי אדם מפחד תמיד" לבין "העיקר לא לפחד כלל". המאבק הזה למצוא את האיזון בין שני סוגי הפחד הללו הוא דבר שאני חי אותו מדי יום. כאדם שמופיע וכבעל תוכנית רדיו כל שבוע בגלי צה"ל - כל מה שאני אומר ועושה נחשף בפני אנשים רבים מאוד, וזו הליכה על חבל דק בעיקר במציאות הסבוכה שלנו.

     

    תמיד אני מתלבט בין הצורך לא לפחד, לעמוד בלי פחד מול מאזיניי - ובין לפחד לא לגרום נזק. לנהוג באחריות. אני חי את המתח בין הצורך לקום בבוקר בהרגשה ששום דבר לא מובן מאליו ויש לנהוג בזהירות רבה, להסס, ובין לא לפחד. לפעול, לעשות, לומר, לשיר לכתוב.

     

     (צילום: צביקה טישלר)
    (צילום: צביקה טישלר)

     

    הסיפור עוסק בפחדים שבמקומם ושלא במקומם, אבל הפסוק שממנו נלקחה הפתיחה לאגדת קמצא ובר קמצא, הוא פסוק במשלי ("אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה", משלי כ"ח, י"ד), ויש לו שני חלקים: חלק שעוסק בפחד וחלק שעוסק בקשיות הלב. אני מניח שנגיע לכך בהמשך.

     

    אהוד בנאי: אכן כן. והנה עוד סיפור קצר על דודי, יוסי בנאי. כשאחי חזר בתשובה ישבנו ביחד ב"וורט" שעושים לחתן. למשפחתו של אבא, שאינה דתית, יש יחס מאוד טעון לחרדיות ולאחי שהתחרד. יצא שהרב מהישיבה של אחי ישב ליד דודי, ואני שישבתי בסמוך להם, שמעתי איך הרב אומר לו: "דע לך שאתה נמצא במקום מאוד מיוחד. אדם במעמד שלך צריך מאוד להיזהר, להתנהג כאילו הוא הולך על חבל דק", והוא ממשיך ואומר לו: "אתן לך דוגמה, טייס שמטיס בואינג אינו דומה לאדם שרוכב על אופניים. מי שמטיס בואינג לוקח על עצמו אחריות מאוד גדולה, כי הוא יכול לעשות נזק עצום. מי שרוכב על אופניים - פחות".

     

    אני לא יודע עד כמה אותו רב הכיר את יוסי, אבל מה שהוא אמר לו דיבר אליו מאוד. ליוסי היה מין דבר שהוא קרא לו מנת הפחד היומית. "אני מזריק לעצמי כל יום מנת פחד יומית", כך היה אומר. מה זה הפחד הזה? זה פחד לעמוד מול קהל, פחד מכך שדברים שאתה אומר מגיעים להמון אנשים וזוכים לתהודה עצומה. "לפחד" מבחינתו היה מעשה חיובי, שפירושו לעשות חשבון על כל דבר שאתה מוציא מהפה, מה שאתה אומר, מה שאתה עושה.

     

     

    אני חושב שזה מה שרבי יוחנן אומר כאן: "אשרי אדם מפחד תמיד". תחשוב טוב על התוצאות שיכולות לנבוע מהחלטה כזו או אחרת שלך, מפני שאתה נמצא במעמד מסוים. במקרה הזה אולי הוא מתכוון גם לרבי זכריה בן אבקולס (החכם שישב בסעודה, ולא מחא נגד גירושו המבייש של בר קמצא).

     

    בן אבקולס זה, לא בטוח שנהג לפי "אשרי אדם מפחד תמיד". אולי הוא נהג באיזו מין זחיחות דעת, איזו יוהרה, שהיא בדיוק ההפך מענווה. אולי כשנגיע לסוף נבין למה חכמים מכנים את מעשהו "ענוותנות", כי לכאורה אין פה ענווה בכלל.

     

     (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     

    • מתוך הספר "תשעה קוראים באב" - הוגים ישראלים משוחחים על חברה, חורבן ותיקון, הוצאת "ידיעות ספרים"

     


    וכאן - כל מה שרציתם לשאול על הלכות היום

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "בין פחד שמוביל לחורבן - לפחד של אחריות: "הולך על חבל דק""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גבריאל בהרליה
    על פחד מחריב מול פחד בונה. אוהד בנאי
    צילום: גבריאל בהרליה
    מומלצים