מלח לא בריא לכם? לא בטוח
במשך שנים הזהירו אותנו מפניו - אמרו לנו שהוא גורם ליתר לחץ דם ולמחלות לב ושצריכה גבוהה שלו עלולה להרוג אותנו. אבל ספר מדעי חדש מנפץ את הקביעה הנחרצת הזאת וטוען בתוקף: הסכנה האמיתית לבריאות שלנו אורבת בכלל ב"דל נתרן". האם כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מלח שגוי מיסודו והאם הספר הזה מסמן את תחילתה של מהפכה במלחייה?
אוכלים הרבה מלח? היזהרו, זה עלול להרוג אתכם! המסר הנחרץ הזה הפך כמעט לאקסיומה ב-40 השנים האחרונות. הרופאים מזהירים אותנו שוב ושוב שצריכה מרובה של נתרן גורמת לשורה של מחלות, ביניהן יתר לחץ דם שזכה לכינוי "הרוצח השקט" ועלול להוביל לשבץ מוחי, למחלות לב וכלי דם ולהתקפי לב קטלניים.
ההמלצות של ארגון הבריאות העולמי והקווים המנחים של איגודים רפואיים בכל העולם מגבילים אותנו ל-2.3-1.5 גרם נתרן ביום, שהם 2/3 כפית עד כפית ביום לכל היותר, והקמפיינים להפחתת צריכת המלח שהושקו על ידי רשויות בריאות בכמה מדינות בעולם מציבים את המלח בשורה אחת עם עישון.
אבל האם ייתכן שהאקסיומה הזאת שגויה? בספר חדש המתפרסם בימים אלה, The Salt Fix , ד"ר ג'יימס דיניקולאנטוניו - קרדיולוג וחוקר לב וכלי דם מוביל ממכון הלב סיינט לוק מיד אמריקה במיזורי, עורך בכתב העת BMJ Open Heart וחבר בוועדה המדעית המייעצת של כמה כתבי עת רפואיים אחרים - בוחן מידע על יותר מ-500 מאמרים ומחקרים רפואיים על המלח.
הוא טוען בתוקף שלא זו בלבד שהאקסיומה הוותיקה הזאת שגויה, אלא שלמעשה מעולם לא היו עדויות מדעיות מוצקות כדי לתמוך בה. "צריכת כמויות קטנות מדי של מלח עלולה להוביל לתופעות לוואי שדווקא מגבירות את הסיכון שלנו למחלות לב וכלי דם", הוא אומר. "כל 'תועלת' של הגבלת המלח צריכה לעלות על כל הנזקים האלה כדי להיות מומלצת, אלא שהראיות בספרות המחקרית אינן מראות שזהו המקרה עבור רובנו".
צפו בקטע מהרצאתו של מחבר הספר:
מה כתבו עד כה על סכנות מלח?
לא להאמין: כמה מלח מסתתר במזון מהסופר
דו"ח אמריקני: 10 המזונות שמסתתר בהם הכי הרבה מלח
בריא לאכול ביצים, מלח וחלב? 8 מזונות במחלוקת
הטענה הזאת נשמעת ככפירה מוחלטת בכל מה שלימדו אותנו עד היום על המלח, אבל מתברר שד"ר דיניקולאנטוניו אינו המומחה היחיד שהגיע למסקנה הזאת. במחקר שפורסם ביולי 2016 בכתב העת היוקרתי Lancet מדדו חוקרים מהמכון למחקר בריאות אוכלוסייה באוניברסיטת מקמאסטר את הפרשת המלח בשתן כאומדן לצריכת המלח היומית אצל 133,118 נבדקים ב-49 מדינות, מחציתם בעלי יתר לחץ דם והמחצית האחרת עם לחץ דם תקין.
הם מצאו שאצל בעלי לחץ דם תקין תזונה דלת נתרן (פחות מ-3 גרם נתרן ביממה) קשורה דווקא לעלייה בסיכון למחלות לב וכלי דם ולמוות. אצל אנשים עם יתר לחץ דם (140/90 ומעלה) צריכת נתרן גבוהה (7 גרם נתרן ומעלה ביממה) הייתה אמנם קשורה לעלייה בסיכון לתמותה ממחלות לב וכלי דם, אבל באופן מפתיע - כך גם צריכת נתרן נמוכה.
יתר על כן, צריכת כמויות גבוהות של מלח נצפתה רק אצל 11% מהאנשים עם יתר לחץ דם. לאור הממצאים המליצו החוקרים שפעולות ומדיניות להגבלת צריכת הנתרן יוגבלו אך ורק לאוכלוסיות עם יתר לחץ דם הצורכות כמויות גבוהות שלו.
לדברי ד"ר דיניקולאנטוניו, האקסיומה שלפיה מלח מעלה את לחץ הדם מבוססת על ההנחה שעודפי המלח גורמים לגוף לאגור מים כדי לדלל את המליחות של הדם, מה שמגדיל את נפח הדם ומוביל ללחץ גבוה של הדם בעורקים. "אף שבתיאוריה זה נשמע הגיוני, יש בעיה עם ההנחה הזאת", הוא טוען.
"העובדות המדעיות אינן תומכות בכך. העדויות בספרות הרפואית מצביעות על כך שבערך 80% מהאנשים עם לחץ דם תקין (120/80 ומטה) אינם סובלים מכל סימנים של לחץ דם מוגבר כשהם מגבירים את צריכת המלח שלהם. יתרה מכך, גם מבין אלה עם יתר לחץ דם, שלושה רבעים אינם רגישים למלח, ואפילו מבין אלה שיש להם יתר לחץ דם ממשי, יותר ממחצית (כ-%55) מחוסנים לחלוטין מפני השפעות המלח.
"הקוריאני הממוצע אוכל יותר מ-4 גרם נתרן ביום. הם חוגגים על טאוגוק, מרק עתיר במלח, ועל בולגוגוי, בשר צלוי מושרה ברוטב סויה ועמוס נתרן, ואוכלים בכל ארוחה קימצ'י - כרוב משומר במלח. למרות זאת לקוריאנים ישנם השיעורים הנמוכים ביותר בעולם של יתר לחץ דם, מחלות לב כליליות ומוות עקב מחלות לב וכלי דם, תופעה שזכתה לכינוי 'הפרדוקס הקוריאני'".
הנתרן, מינרל המצוי אך ורק במלח, הוא רב פעלים בגוף: הוא חיוני לפעילות של כל תא עצב במוחנו ובגופנו ולהעברת האותות העצביים, משפיע על הכיווץ וההרפיה של שרירי הגוף ונחוץ לשמירה על מאזן הנוזלים. הכליות מווסתות את רמות הנתרן הנשמר בגוף, והעודפים מופרשים דרך השתן וגם דרך הצואה והזיעה, אך איבוד משמעותי של נתרן, למשל במצבי התייבשות או כתוצאה מהקאות או שלשולים מרובים, עלול לגרום לחסר ובמצבים קיצוניים להוביל לבלבול ולהפרעה בהכרה, פרכוסים, הפרעה במערכת העצבים והשרירים ואף למוות.
"המלח הוא מרכיב תזונה חיוני שגופנו תלוי בו כדי לחיות", מסביר ד"ר דיניקולאנטוניו. "אנחנו במהותנו אנשים מלוחים. אנחנו בוכים מלח, מזיעים מלח ותאי הגוף שלנו רוחצים בנוזלים מלוחים. לכן החשק שלנו למלח הוא צורך ביולוגי בדומה לצמא שלנו למים. וזה לא רק אנחנו - התשוקה למלח מניעה את הפילים בקניה ללכת למערות בהר אלגון כדי ללקק את הקירות המלוחים, ואת הגורילות לעקוב אחר הפילים כדי לאכול את הטיפות העשירות במלח שהם מותירים.
"המלח כה חיוני לחיים, עד כי חסר בו פועל כאמצעי מניעה טבעי בכל בעלי החיים, כולל אותנו. תזונה דלת מלח מפחיתה את החשק המיני, מעכבת את הסיכוי להרות ומשפיעה על משקל הלידה של התינוקות. מחקרים קליניים מראים שתפריטדלמלחיכוללהגביראתהסיכוןלבעיות בזקפה, לעייפות ולגיל שבו נשים הופכות לפוריות".
אז איך הגענו לאקסיומה שאומרת שהמלח הוא אויב קטלני?
"שילוב של אי הבנה בסיסית עם מדע שגוי. המיתוס המסוכן שלפיו מלח מעלה את לחץ הדם החל לפני יותר ממאה שנה כשמדענים צרפתים בשם אמברד ובושרד, ביססו את ממצאיהם על מחקרים שערכו בשישה חולים. מאוחר יותר חוקרים שהמשיכו את מחקריהם פירשו את הנתונים שלהם לא נכון, השתמשו בהם בצורה לא נכונה, ובנו עליהם תיאוריה שזכתה בתשומת הלב של המדיה ללא שום בסיס מוצק של עובדות. מי שמילא תפקיד מרכזי בביסוס התיאוריה על הקשר בין צריכת מלח ליתר לחץ דם היה ד"ר לואיס דאהל, חוקר שנחשב לדמות אייקונית במחקר על יתר לחץ דם.
"בשנות ה-60 וה-70 פרסם דאהל כמה מחקרים ששימשו בסיס לעיצוב המדיניות ולמחקרים המאוחרים יותר בתחום. דאהל, שהיה בעל כושר שכנוע מרשים, התעניין בתפיסה שלפיה באוכלוסיות מסוימות כמו האינואיטים, שלכאורה צרכו תפריט דל מלח, היו שיעורים נמוכים של יתר לחץ דם, בעוד שלאוכלוסיות אחרות, כמו היפנים, שצרכו כמויות גדולות של מלח, היו שיעורים גבוהים של יתר לחץ דם. הוא הציע להוכיח זאת בניסויים על חולדות. אבל הייתה לו בעיה: הוא ידע שחולדות נורמליות אינן רגישות למלח - זה לא עושה דבר ללחץ הדם שלהן. לכן הוא החליט לשנות אותן באמצעות שימוש באסטרטגיית רבייה סלקטיבית, כדי ליצור את מה שידוע כיום בשם 'חולדות דאהל הרגישות למלח'.
"הוא יצר חולדות שהונדסו גנטית להיות רגישות למלח ולאחר מכן השתמש בהן כדי להוכיח את ההשערה שלו שמלח משפיע על לחץ הדם. באחד הניסויים הדרמטיים שלו הוא נתן לחולדות הרגישות למלח פורמולה כלשהי של מזון תינוקות עם תכולת מלח גבוהה יחסית וזה הרג אותן. דאהל טען שזו ההוכחה לכך שמזון תינוקות עלול להיות קטלני גם לתינוקות אנושיים.
"מובן שתינוקות אנושיים הרבה יותר גדולים מחולדות ושחולדות רגישות למלח אינן חולדות רגילות. למרות זאת, הוועדה לתזונה באקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים התבססה בין היתר על מחקר זה והסיקה שתינוקות צורכים יותר מדי מלח.
"דאהל השריש את התפיסה שלפיה מלח איננו אלא טעם שאנו מוסיפים למזון וציטט מחקרים רפואיים שלטענתו הוכיחו שאנשים יכולים לשרוד עם רבע מכמויות המלח המומלצות. אלא שעיון מדוקדק יותר במחקרים האלה מגלה תמונה מדאיגה: באחד הניסויים מ-1945 מטופל שקיבל תזונה דלת מלח נפטר זמן קצר לאחר מכן, ומטופל אחר סבל מקריסה של מחזור הדם בשל חוסר באספקת חמצן ורכיבי תזונה אחרים לרקמות – תסמין קלאסי של חסר במלח. כשהחזירו את המלח למזונו הוא החל להתאושש".
טענה דומה מעלה גם פרופ' אנדרומנטה, החוקר הראשי במחקר שפורסם ב-Lancet ופרופסור לאפידמיולוגיה ולביו-סטטיסטיקה קלינית בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מקמאסטר. "בהינתן שרמות נמוכות של נתרן קשורות ללחץ דם נמוך הניחו חוקרים שזה הולך להיתרגם לשיעורים נמוכים יותר של מחלות לב וכלי דם", אמר בריאיון ל-CBC הקנדי בעקבות פרסום המחקר. "אבל מתברר שההנחות האלה היו שגויות".
לדברי פרופ' אנדרומנטה, מחקרים נוספים שנערכו במהלך חמש השנים האחרונות חשפו את הסכנות הכרוכות בהפחתה ניכרת של המלח מהצריכה היומית שלנו. "המחקר של אוניברסיטת מקמאסטר רק מאשר את מה שהמחקרים האחרונים הראו", אמר. "נראה כי רמות נמוכות של נתרן באמת מזיקות, ועלינו להיות זהירים מאוד לפני שאנו ממליצים על צריכת רמות נמוכות של מלח לכלל האוכלוסייה".
"שום מודעת פרסומת למזון או עלון בחדר הרופא שלכם לא יגידו לכם לעולם שתזונה דלת מלח לא רק מגבירה את הסיכון שלכם לקצב לב מוגבר אלא למעשה מבטיחה זאת", מחדד ד"ר דיניקולאנטוניו. "השפעה מזיקה זו מתרחשת כמעט בכל אחד שיגביל את צריכת המלח שלו. למעשה, אנחנו עוד עלולים לגלות שהקווים המנחים לצריכת תזונה דלת מלח ייצרו יותר מחלות לב מאשר מנעו אותן".
ובכל זאת, כמה וכמה מחקרים בעשור האחרון מצאו שיש עלייה משמעותית בסיכון לתחלואה ולתמותה ממחלות לב וכלי דם הן בקרב אלה שצורכים מעט מאוד נתרן והן בקרב אלה שצורכים כמות גבוהה של נתרן. איך אתה מסביר זאת?
"כל קשר בין נתרן ובין הסיכון למחלות לב וכלי דם נעלם תמיד כשצריכת האשלגן גבוהה. אם תתבוננו באנשים שצורכים כמויות טובות של אשלגן בתזונה שלהם, תמצאו שצריכה גבוהה של נתרן אינה משפיעה על הסיכון ליתר לחץ דם. למעשה, כמעט כל מחקרי האוכלוסייה מראים שצריכה מעטה מדי של נתרן מהווה גורם סיכון גבוה בהרבה לאירועי לב וכלי דם ולמוות מוקדם מאשר צריכה גבוהה שלו".
וזה לא רק עניין הנתרן. בדיוק כמו הנתרן, האשלגן הוא אחד היסודות החיוניים בגופנו. שמירה על שיווי המשקל העדין בין שני האלקטרוליטים האלה קריטית לתהליכים המתרחשים בקרומי התאים בגופנו.
הנתרן והאשלגן פועלים יחדיו בהולכת אותות עצביים, בבקרת מאזן המים בגוף, בשמירה על פעולה תקינה של הכליות, בכיווץ השרירים ובשמירה על קצב תקין של פעימות הלב ולחץ דם תקין.
בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך שההתמקדות של ההמלצות התזונתיות בנתרן בלבד היא טעות ושהאשלגן חשוב לא פחות. כך לדוגמה, סקירת מחקרים שפורסמה ב-2017 בכתב העת American Journal of Physiology - Endocrinology and Metabolism מצאה שלהגברת הצריכה של אשלגן ממקור תזונתי יש השפעה יעילה באותה המידה על לחץ הדם כמו להפחתת הנתרן, וכי האשלגן ממתן את השפעת הנתרן בתזונה.
לדברי ד"ר דיניקולאנטוניו, הקשר שנמצא בחלק מהמחקרים בין סיכון מוגבר מעט לאירועי לב וכלי דם ובין צריכה גבוהה של נתרן נעוץ למעשה לא בנתרן עצמו אלא במזונות המעובדים שמהווים את המקור המרכזי לנתרן עבור רוב האנשים בתזונה המערבית.
"רוב האנשים מקבלים כיום את הנתרן ממזונות מעובדים, אלא שלמעשה המזונות המעובדים הם הבעיה ולא הנתרן", הוא אומר. "מזונות מעובדים גם עשירים מאוד בסוכר, שצריכתו יכולה להיות קשורה באופן עוצמתי וישיר יותר ליתר לחץ דם ולסיכון למחלות לב וכלי דם. העדויות המחקריות מצביעות על כך שהוספת סוכר, ובפרט פרוקטוז, עלולה להגביר את לחץ הדם ואת השונות בלחץ הדם, להגביר את קצב הלב ואת הדרישה של שריר הלב לחמצן,ולתרום לתהליכי דלקת, עמידות לאינסולין ובעיות רחבות בתפקוד המטבולי.
"במילים פשוטות, בעוד שאין ויכוח שההמלצות להפחתת הצריכה של מזונות מעובדים ראויות ומומלצות ביותר, לתועלת של המלצות אלה יש פחות קשר לנתרן ויותר קשר לפחמימות המזוקקות. הגיע הזמן שוועדות הקווים המנחים יעבירו את המוקד שלהן מהמלח וירכזו יותר תשומת לב בסוכר".
ומה בקשר לסובלים מיתר לחץ דם? האם גם להם אינך ממליץ להגביל את כמויות המלח?
"לאנשים עם יתר לחץ דם יש בדרך כלל גם עמידות לאינסולין בשל צריכת תזונה עשירה בפחמימות מזוקקות וסוכר. אם האנשים האלה רק יסלקו ממזונם את הפחמימות המזוקקות והסוכר, הם יוכלו לתקן את העמידות שלהם לאינסולין ואת לחץ הדם הגבוה ה'רגיש למלח'.
"למעשה, מחקרים הראו שלאנשים עם יתר לחץ דם שמפחיתים את צריכת המלח יש עלייה בשפעול טסיות הדם וצמיגות הדם, שמהווה מתכון לאירוע קרדיו-וסקולרי. אנחנו צריכים להתבונן מעבר ללחץ הדם לפני שאנו ממליצים באופן עיוור על הגבלת המלח לאנשים. אפילו מטופלים עם יתר לחץ דם יגיבו בעלייה בקצב הלב כאשר יסלקו את המלח מהתזונה שלהם, מה שעלול לקזז כל יתרון פוטנציאלי של ירידה בלחץ הדם או אפילו להאפיל עליו".
ואם כל זה לא מספיק, ד"ר דיניקולאנטוניו טוען שגם התיאוריה שלפיה צריכה מרובה של מלח גורמת להשמנה היא מיתוס וכי דווקא תזונה דלת מלח עלולה לגרום להשמנה.
"צריכת כמויות קטנות מדי של מלח יכולה להתניע שורה של שינויים, שהתוצאה שלהם היא עמידות לאינסולין, תשוקה רבה יותר לסוכר, אובדן שליטה על התיאבון, ובסופו של דבר, תופעה ששכיחותה הולכת וגוברת הנקראת 'הרעבה פנימית'. במצב זה אדם שנראה כבעל משקל יתר ניכר עלול למעשה להיות מורעב מבפנים. כשאנחנו מתחילים להגביל את המלח במזון, הגוף שלנו יעשה הכל כדי לנסות לשמור עליו. לרוע המזל, אחד ממנגנוני ההגנה העיקריים שלו הוא להגביר את רמות האינסולין על ידי יצירת עמידות לאינסולין. יכולת הגוף לנייד סוכר אל תוך התאים פוחתת, וכתוצאה מכך יותר ויותר אינסולין מופרש כדי לשלוט ברמות הסוכר.
"המשמעות היא שרזרבות השומן והחלבון בגוף נעולות והשומן אינו יכול להיות מומר לאנרגיה. גרוע מכך - הגבלת המלח גם מאיצה הורמונים כמו רנין, אנגיוטנסין ואלדוסטרון, שעוזרים לשמר את רמות המלח הנמוכות אך גם מגבירים את ספיגת השומן. כך, לא זו בלבד שתזונה דלת מלח מכריחה את הגוף לצבור שומן, אלא שהיא מונעת ממנו לשרוף אותו.
"בנוסף היא מגבירה את הסיכון להתייבשות כללית, וכאשר התאים מיובשים הם גורמים לנו להרגיש מותשים, מה שמניע אותנו לצרוך יותר קלוריות – שמיתרגמות מיד לעלייה במשקל. מובן שבמצב זה פעילות גופנית אינה נראית מושכת. הגוף שלנו אינו יכול לגשת לאנרגיה המאופסנת, וכך המוח עובר למצב של שימור ומנסה להיאחז בכל קלוריה. אף על פי שהמשקל ממשיך להצטבר, כל פונקציה בגוף מתנהגת כאילו הוא נלחם כדי לשרוד רעב".
ההסבר הקונבנציונלי לטענה שלפיה צריכה מרובה של מלח גורמת להשמנה הוא שהמלח מגביר את תחושת הצמא, שבתורה גורמת לאגירת הנוזלים, וכתוצאה מכך לנפיחות, לתחושה בצקתית ולעלייה במשקל. זה נשמע אינטואיטיבי ופשוט, אבל ייתכן מאודשאכן,כפישטועןד"רדיניקולאנטוניו,גםהטענה הזאת שגויה. מחקרים חדשים שנערכו על קוסמונאוטים סובייטים שהוחזקו בבידוד כדי לדמות מסע בחלל, מראים שצריכה מרובה יחסית של מלח דווקא גרמה להם להיות פחות צמאים אבל קצת יותר רעבים.
במחקרים, שפורסמו לאחרונה בשני מאמרים בכתב העת ,Journal of Clinical Investigation אכלו הקוסמונאוטים תפריט שהכיל 12 גרם מלח ביום, ולאחר מכן 9 גרם ביום, ואז תפריט דל מלח שהכיל 6 גרם מלח לתקופה של 28 ימים. בימים העשירים במלח הם התלוננו שהם רעבים יותר, למרות שהמזון שקיבלו חושב כך שיהיה מספיק כדי לשמור על משקלם והיה זהה מבחינה קלוריות לזה שקיבלו בימים דלי המלח.
כשהחוקרים בדקו את השתן של אנשי הצוות עלה ממצא מדהים: התברר שלמרות שהם שתו פחות כשאכלו יותר מלח, נפח השתן שלהם עלה. מאיפה הגיעו עודפי המים? הייתה רק דרך אחת להסביר את התופעה - הגוף ככל הנראה ייצר מים כשצריכת המלח הייתה גבוהה.
כדי לקבל תובנה נוספת ערכו החוקרים ניסויים בעכברים, וגם הפעם ראו שככל שהתפריט היה עשיר יותר במלח, כך הם שתו פחות מים. הסיבה לכך, התברר, הייתה נעוצה בכך שהם קיבלו מים אך לא על ידי שתייה. במצב של צריכת מלח מוגברת, הגוף שלהם ייצר כמויות מוגברות של הורמונים גלוקוקורטיקואידיים המפרקים שומן ושריר וכך משחררים מים שהגוף יכול להשתמש בו. ייצור מוגבר של גלוקוקורטיקואידים נמצא גם אצל הקוסמונאוטים. אך התברר גם שתהליך זה דורש הרבה מאוד אנרגיה, וזו, כך גילו החוקרים, הסיבה שבגללה העכברים אכלו 25% יותר מזון כשקיבלו תפריט עשיר במלח.
בעוד שידוע שבזמן רעב הגוף שורף את השומן והשרירים שלו לצורך הישרדות, הגילוי שתהליך דומה מתרחש כאשר צורכים תפריט עשיר במלח היה בבחינת אאוריקה. "אנשים עושים בדיוק מה שעושים גמלים", כתב ד"ר מארק זיידל, נפרולוג בבית הספר לרפואה באוניברסיטת הרווארד, במאמר מערכת שליווה את המחקרים. "גמל שיוצא למסע במדבר, שבו אין לו מים לשתות, משיג את המים על ידי פירוק השומן בדבשת שלו".
אחת ההשלכות של ממצא זה היא שמלח עשוי לתרום דווקא לירידה במשקל, שכן הגוף מפרק את רקמת השומן ומבזבז בתהליך זה יותר אנרגיה מהרגיל.זאת כמובן בתנאי של תחושת רעב המוגברת, שעלולה לגרום לנו לאכול יותר כדי לפצות על עודף הקלוריות שנשרף.
"המחקרים מצביעים על כך שהטווח האופטימלי למבוגר בריא הוא 6-3 גרם נתרן ביום - ככפית ושליש עד שתי כפיות ושני שלישים של מלח", מסכם ד"ר דיניקולאנטוניו. "אבל הקשיבו לגוף שלכם. אכלו את כמויות המלח שהגוף שלכם אומר לכם לצרוך. לגוף יש 'תרמוסטט מלח' מובנה - מערך משוכלל של חיישנים שמנטרים את אספקת המלח - והמוח שלכם בלי ספק יעדיף שתאכלו מלח מאשר לשאוב אותו מאיברים פגיעים בגוף".
הכותבת היא בעלת דוקטורט (Phd.) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה
צפו בדברים המלאים של ד"ר דיניקולאנטוניו:
לפנייה לכתב/ת 
