הקול גדול, ממש כמו לפני 60 שנה: זה הסיפור של סיימון וגרפונקל
החברים הכי טובים סיימון וגרפונקל הפכו בסיקסטיז לסמל של פולק, להיטים ורוח נעורים, ונפרדו אחרי כעשור, כשהחברות כבר לא החזיקה מעמד. סיפורם, שהפך למחזמר וינחת השבוע גם בישראל, כולל את כל המניירות, השירים המוכרים שנשמעים כמעט כמו המקור, ומזכיר לכולם את גדולתו של הצמד, שעדיין מהדהדת בנשמה
החברים הכי טובים, שעם הזמן חזרו לשמותיהם המקוריים סיימון וגרפונקל, זכו להצלחה עולמית אדירה, הפכו בשנות השישים לאייקונים של מוזיקת פולק ולסמל תרבותי של הצעירים. הצמד הופיע יחד עד לשנת 1970, שנה בה החברות כנראה כבר לא החזיקה מעמד.
"הסיפור של סיימון וגרפונקל", שיגיע השבוע לארץ לכמה הופעות, מביא לבמה את ההיסטוריה של הצמד המוזיקלי אולי המצליח ביותר של כל הזמנים. מדובר במופע שהוא קצת יותר ממופע מחווה אבל הוא גם לא פול-און מיוזיקל.
עוד ביקורות הופעות בערוץ המוזיקה ynet:
פסטיבל Pukkelpop: אקשן באוזניים, ומכל הכיוונים
רג'ינה ספקטור בישראל: באה מאהבה
הפריטנדרס בספרד: רוקנ'רול אמיתי, עם שורשים
או'הנלון, לוקח על עצמו את התפקיד של סיימון, מי שהיה אחראי ללחנים של להיטיהם הגדולים והמוכרים של הצמד. הוא מנגן בגיטרה בנוסף לשירה ונותן את כולו לתפקיד. מבין השניים בליית' הוא זה שדומה יותר וגם נשמע יותר כמו המקור המוזיקלי. במשך ההופעה שניהם לבושים בתלבושות המוכרות של הדואו, כולל חולצת הפסים שהפכה לסמל והג'קט בצבע בז' שלבש ארט גרפונקל על עטיפת אלבום הלהיטים הגדולים.
ההרמוניה הקולית של בליית' ואו'הנלון נפלאה ולעיתים קרובות נשמעת ממש כמו המקור. הלהיטים הגדולים של הצמד, ביניהם, "Mrs. Robinson", "The Sond of Silence, "I'm a Rock", "The Boxer", "Homeward Bound", "Scarborough Fair", כמו גם אלו המוכרים פחות (חלקם מיועד למיטיבי לכת, כמו "Kathy's Song"), מוגשים לקהל עם המון רגש ואנרגיה.
במהלך המופע פונים השחקנים ישירות לקהל, שמורכב מכל שכבות הגיל, כדי לספר את הסיפור של הצמד באופן כרונולוגי, מימיו המוקדמים בסצנת הרוקנ'רול כטום וג'רי, דרך האלבומים השונים שלהם ועד ליום בו לא היו עוד. הנרטיב לא רחב ולא תופס חלק גדול מההופעה, אולם הוא מלווה בתמונות ווידאו של השניים במשך השנים כמו גם ברגעי מפתח היסטוריים שמוסיפים מעט תוכן לאנקדוטות ולשירים. כשהם מגיעים לנקודה בה הצמד מתפרק, להקת הליווי, שמורכבת ממוזיקאים נהדרים (וראוי לציון ליאון קמפילד שעל הבס), מנגנת מחרוזת מלהיטי הסולו של סיימון.
לעיתים קרובות נשמעים ממש כמו המקור. "Homeward Bound"
חוץ מתצוגת הוידאו והשקופיות ברקע, אין להופעה שום גימיקים וההצלחה שלה תלויה בכישרון, אישיות ופוקוס של השחקנים והלהקה שנראים מאוד מאושרים להיות שם. המופע מסתיים בקונצרט האיחוד העצום שהתקיים בסנטרל פארק ב-1981, כעשור לאחר שהצמד התפרק באופן רשמי. הקול של בליית' מרשים פה באופן מיוחד כשהוא שר את "Bridge Over Troubled Water", שיר שסיימון התעקש שגרפונקל ישיר סולו בהקלטה המקורית.
המופע הזה מהווה תזכורת מצוינת לקטלוג השירים המופלאים שפול סיימון הלחין וכתב, שמציבים אותו בקלות כמשורר אמריקני אמיתי, אי שם למעלה באותה הליגה עם בוב דילן. אולם הדבר המדהים ביותר הוא שגם כיום, חמישים שנה אחרי, אותם שירים שהיוו את הקולות והתמונות של שנות השישים המיתיות, בולטים בגדולתם ומהדהדים בנשמה.
