הצדיקים החוטאים של התנ"ך: גילוי העריות שניסו להסתיר מכם

קריאת התורה היא מעשה מוסרי

כל קריאה היא מעשה פרשני, שהרי אין אפשרות לקרוא טקסט בלי להציע לו הסבר (בראש ובראשונה – לעצמנו). בכל פעם שאנו קוראות לטקסט, אנו נוקטות עמדה ביחס אליו, ובשעה שאנו קוראות טקסט עם תכנים דתיים ומוסריים, אנו נוקטות עמדה דתית ומוסרית. משום כך קריאת התורה היא תמיד מעשה בעל תוכן מוסרי.

לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן 

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

מעשים מוסריים יש לעשות באופן אחראי. יש ללמוד אותם ולהתאמן עליהם שוב ושוב, ויש לשכלל את מיומנויות הקריאה בכל תרגול. אני כאן, בטור הזה, בשביל תרגילי הכושר.

מהי קריאה מוסרית

ואיך מתרגלים אותה? עבורי, קריאה מוסרית היא זו המתאמצת לגלות את המגמות המסוות של הטקסט, את המטרות והמניפולציות שנטעו בעלי השררה במילים שהנחילו להמונים.

האחריות שלנו היא לכרות ברית עם המוחלשות, המורחקות מעמדות הכוח והנפגעות משרירות הלב של השלטון. על כן כשאני קוראת בתורה, אני מחפשת את מנגנוני השליטה ואת הקבוצות הנפגעות מהם. ולא, לא מעניין אותי לדון ביופייה של מצוות השמיטה, או בקסמה של השבת היהודית.

הלעיטני נא מהמתוק המתוק הזה

מי שרוצה ללקק דבש מאותיות התורה, תמצא מלוא חופניים רבנים שיגישו לה בנדיבות מהמתוק-המתוק הזה (לרבים מהם אנחנו משלמות משכורת). אבל אני לא מצליחה להתעניין בכזב הסוכר, ובוודאי לא להאמין שהוא טומן טוב בחובו. השכר המוסרי נמצא במה שהוא כואב, מביך ורחוק ממחמאה.

חברות וחברים בבית המדרש של הטוקבקים, בוודאי גם השבוע תשאלו מדוע אני לא מראה את "הצדדים היפים של היהדות", אז הנה, הסברתי; אני לא זורקת סוכריות על התורה, ולא עוסקת בליטוף האגו היהודי. אני מעדיפה לחפש את המקומות שבהם אנחנו נדרשות לעבוד, להתמודד ולתקן את דרכינו.

בדיחה לא מצחיקה

לא מזמן סיפרה לי חברה שהיא ניסתה להתקשר למשרדי הפטריארכיה היהודית (הרבנות). מהעבר השני של קו הטלפון השיב לה, בלוּפ, מענה קולי: "סליחה על ההמתנה, תודה על הסבלנות". 

אז זהו, שלא עוד, וכך גם ביחס לעוולות תרבותיות נוספות (יחס ללהט"ביות, לבעלות נכויות, ללא יהודים ועוד). אם תמשיך להיות לנו סבלנות, נמשיך להמתין והפטריארכיה תמשיך לבלות. ויתור על עמדות כוח כמעט אף פעם לא נעשה בהתנדבות. מי שרוצה תורה מצופה קצפת, מוזמנת להפסיק לקרוא את הטורים שלי.

כאב הלב השבועי

את תשומת לבי משכו כמה מפסוקי הקללה על הר עיבל, אלה העוסקים באיסורי מין (דברים כ"ז, כ'-כ"ג): "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו... אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה... אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ... אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ".

למה נבחרו דווקא איסורי המין האלה, שהרי בפרשיות אחרות מצוינים איסורים נוספים? איך התגנב איסור משכב עם בהמה בין איסורי המין האנושיים? ולמה לעזזאל תמיד מסתבכים עם החותנת?

חשוב גם לשים לב לכך שאיסורי העריות המובאים כאן, מנוסחים כך שהגבר הוא החוטא והאישה היא האובייקט.

ועכשיו לבהלה האמיתית: בכל רשימות איסורי העריות בתורה לא נכתב שאסור לאב לשכב עם בתו. כן, אני מכירה את התירוצים אבל אני גם מכירה בעובדה שהאיסור לא נכתב, ואני מאוד מכירה את המציאות.

לתרבות יש זיכרון ארוך

אם לא שמנו לב, ממהרים חז"ל להזכיר שאת האיסור המיני הראשון ברשימה זו הפר ראובן. פסוק קצר וסתום בספר בראשית מעיד על מעשה של גילוי עריות בתוך השבט המייסד (בראשית ל"ה, כ"ב): "וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

ואכן, אביו שמע את המעשה וגם זכר אותו, וברגעי הפרידה מבניו, מבהיר יעקב לראובן שחטאו העיב על כל מערכת היחסים ביניהם.

יהיה מי שיאמר – גילוי העריות הודבק לראובן כמעשה פוליטי, במטרה להצדיק את הרחקתו מעמדת הבכורה (בראשית מ"ט, ג'-ד'): "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה".

כמה שנים לפני "בית המדרש של הטוקבקים"

"בית המדרש של הטוקבקים" לא המציא את הדילמה האם ועד כמה ראוי לגלות את ערוות תרבותנו. מאז נכתבה התורה היו שניסו להעלים חלק מהמסורות הכתובות בה. ואיך יצליחו להעלים סיפור הנקרא בכל בתי הכנסת? לכך הומצא תרגיל ששמו: "נקרא ולא מיתרגם".

חלק גדול מהיהודיות והיהודים שפקדו את בתי הכנסת בשבתות לא ידעו עברית, ולמענם תורגמה התורה (לארמית, יוונית וכל שפה נדרשת). חשבו החכמים והחליטו שחלק מהמסורות המביכות ייקראו בבתי הכנסת בעברית ולא יתורגמו (ויש כאלו שאפילו לא ייקראו בעברית), וכך אולי יעלימו אותן מהציבור הרחב. בדרך זו פתרו גם את סיפור העריות של ראובן (מגילה ד, משנה י): "מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם".

תקציר תולדות המִמסד

למִמסד המקראי שהיה שקוע במאבקי ההנהגה של יהודה, היה חשוב להצדיק את "בכורתו", ועל כן להשחיר את ההיסטוריה של ראובן. חלפו דורות, ומאבקי מלוכת דוד היו להיסטוריה רחוקה. הצורך "לטהר" את אבות האומה גבר, והוחלט שמעשה ראובן "לא מיתרגם". והנה היום אני בוחרת "לתרגם" ואף לדרוש את מעשה ראובן, ויש השואלות אותי "למה את תמיד שלילית?" וכולנו, בלי יוצאת מן הכלל, קוראות את התורה כטקסט פוליטי.

לא יעלה על הדעת

תרגיל שונה להתמודד עם כתמי העבר הוא תרגיל ה"לא יעלה על הדעת". בניגוד לבחירה שלא לקרוא או לתרגם מסורת מביכה, מדובר באמנות יצירתית – לקרוא מסורת באופן ששונה ואף סותר את מה שבאמת נכתב בה.

וכך עובד תרגיל זה ביחס לחטאו של ראובן (שבת נה ע"ב): "אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה... אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו - מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה".

ומסביר התלמוד: "אמר (ראובן): אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה". ראובן, בנה של לאה, כואב את כאב אמו, את האהבה השוררת בין יעקב לרחל ונעדרת ממנה. הוא אומר לעצמו: לפחות את הפילגש של רחל ארחיק מאבא ומהתחרות עם אמא, וקם ומבלבל את יצועי אביו. כן, זה אותו ראובן של מעשה הדודאים. זה ראובן ההורי שחומל את קנאת אמו, ומה לנו כי נלין.

ויש מי שבוחר להעצים את המעשה

בלי להתבלבל מציע התלמוד פרשנות שלישית, והפעם רדיקלית; פרשנות המקצינה את חטאו הדתי של ראובן: "אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו".

אין לי מושג מהם "מצעי השכינה", ובכל זאת ברור שמדובר בפרשנות מרחיקת לכת; לשכינה יש מיטה וזוגיות, וראובן מצליח להתערב בזוגיות השמיימית.

שבת שלום!