שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחכה למכה - ההתעללות שלו בנפש שלי
    שרית אופק העבירה סדנאות כעובדת סוציאלית לנערות על זיהוי נורות אדומות בקשר זוגי – בזמן שאצלה בבית התחולל גיהנום. "חייתי עם בן זוג שהתעלל בי נפשית. אנשים עדיין מופתעים שזה יכול לקרות גם לנשים רגילות לגמרי, בלי זנב וקרניים", היא מספרת. טור חושפני

    בעקבות גל האלימות הגואה נגד נשים והרצון הבוער של אנשים לעשות משהו כדי לעצור אותו, נוצר לאחרונה שיח ער וחשוב מאוד, ואני מגלה בו שהרבה מאוד אנשים פשוט לא יודעים שיש דבר כזה, אלימות נפשית בקשר זוגי. קראתי בתגובה על פוסט בנושא שאלה תמימה של אישה – "אבל איך מזהים את הנשים האלה?". אנשים עדיין מופתעים מכך שזה יכול לקרות גם לנשים שהם מכירים, נשים רגילות לגמרי, בלי זנב ובלי קרניים, והם נבהלים, ובצדק.

     

    כי כל העניין הזה של אלימות סמויה מן העין, כזו שלא רואים סימנים שלה על איברי הגוף של אף אחת, הוא מתעתע מאוד. קשה לזהות אותו מבחוץ. קשה לא פחות לזהות אותו מבפנים. ובתוך השיח הזה שמתנהל עכשיו יש ניסיון להקדים תרופה למכה, להבין את שורש העניין, איפה החור הזה בסכר שבתוכו אפשר לשים איזו אצבע, לעצור בזמן את האלימות לפני שתגאה ותציף, לפני שקשר הופך לסבל - שהופך לרצח.

     

    עבדתי עם נערות כעובדת סוציאלית והעברתי להן סדנאות על זיהוי נורות אדומות בקשר זוגי בזמן שחייתי עם בן זוג שהתעלל בי נפשית. כן, מה שקראתם.

     

    חשוב לי לומר שזה לא איזה סוד שאני חושפת כאן עכשיו לראשונה. כל מי שהיה קרוב אליי אז ידע הרבה לפניי. ומי שלא – ידע מיד אחרי שאני ידעתי. מאז שברחתי מהבית שחלקתי עם הגבר ההוא אני מדברת על העניין הזה בחופשיות. הספקתי כבר להתחתן וגם ללדת אבל עדיין חשוב לי לחלוק כי אני באמת מאמינה שהאישי הוא פוליטי, ואם זה קרה לי זה יכול לקרות לכל אחת.

     

    אני עובדת סוציאלית, ראייה חברתית היא חלק מן הזהות שלי, אז גם העניין הזה חייב להיות בחוץ. ההסתרה הייתה חלק מן העיוות שחייתי בתוכו, והיא נגמרה ביום שבו קמתי והלכתי. אסור להתבייש, כי הבושה מגיעה מתוך תחושת אשמה ולתחושה הזו אין מקום בסיפור הזה.

     

    את מאבדת את הביטחון במי שאת ובמה שאת מרגישה

    זה יכול לקרות לכל אחת כי זה אף פעם לא מתחיל רע. זה מתחיל רגיל, בדרך כלל אין "קווים לדמותו" של הגבר, שאת יכולה לזהות מיד בהתחלה כמבשרי רעות. זה לא שחור ולבן. בכל קשר יש בעיות. מדובר בכדור שלג, ומה שקורה במקביל לסבל שהולך ומעמיק - הוא שאת מאבדת את הביטחון במי שאת ובמה שאת מרגישה.

     

    "את כבר לא מאמינה לשום דבר שאת אומרת לעצמך" (צילום: shutterstock)
    "את כבר לא מאמינה לשום דבר שאת אומרת לעצמך"(צילום: shutterstock)

     

    הטרור הרגשי שמופעל עלייך בלחץ הולך וגובר, גורם לך להטיל ספק בעצמך באופן בסיסי כל כך, שאת כבר לא מאמינה לשום דבר שאת אומרת לעצמך. כל מערכות האזעקה הטבעיות שלך משתבשות. ולכן את נשארת שם וממשיכה לסבול ולהאמין שאת הגורם לכל הבעיות בקשר ואת זו שמביאה את הסבל הזה על עצמך, ובאופן פרדוקסלי – זה בדיוק מה שקורה.

     

    אז מה בעצם הוא עושה, אותו אדם שמתעלל בך נפשית? קודם כול הוא מייצר לאט-לאט אווירה של פחד. עם הזמן הקיום שלך נמצא בתחושת איום תמידית, סכנה שאי אפשר לצפות. את לומדת לחיות בדריכות של חיה קטנה ביער עוין, רק שכאן יש חיית טרף אחת בלבד.

     

    ואת אף פעם לא יודעת בדיוק מאיפה הוא יתקיף, על מה הוא יתפוצץ, אם זה בגלל שלא שמת מספיק מלח באוכל, או בגלל שאמרת משהו שלא מצא חן בעיניו, או שלא עשית כלום אבל הוא במצב רוח טוב וסתם בא לו להשתעשע קצת בלהשפיל אותך.

     

    לאט-לאט, בלי שתשימי לב, את מתרגלת לחיות בתוך שדה המוקשים הזה ולמצוא את הדרכים להתהלך בו בזהירות, לקבל אותו כמרחב המחיה הטבעי שלך. במקביל את מנסה למזער את הנזקים, שזה בעצם אומר – למזער את עצמך. לצמצם את קיומך כדי לא להפריע לקיומו. שום דבר מזה כמובן לא עוזר, אבל את בתוך המעגל ואת רצה בסיבובים כי את לא מרגישה שיש לך ברירה.

     

    אין לך ברירה כי בנוסף לשליטה בך דרך הפחד, הוא עושה עבודה יסודית כדי למחוק אותך מבפנים, להכחיד בך את האמונה שיש בך משהו טוב וראוי, להשמיד כל תחושת ערך, כל מקור לתחושת סיפוק מעצמך ומשמעות בחייך.

     

    הביקורת שספגתי הייתה אין-סופית, קשה ופוגעת, ההשפלות היו מלאות ארס ושנאה. כל דבר שעשיתי היה עקום, כל דבר שאמרתי היה מטומטם, כל בגד שלבשתי לא התאים, החברים שלי היו דפוקים, הגוף שלי היה פגום, ובאופן כללי היה לי מזל שהוא בכלל איתי לאור האישה הדפוקה שאני.

     

    כבר לא האמנתי לעצמי, ובנקודה הזו בדיוק – הוא ניצח

    בשנתיים האחרונות של הקשר זה התחיל מהרגע שבו הוא נכנס הביתה אחרי העבודה ועד הרגע שבו

    הלך לעבודה בבוקר, בלי הפסקה. אם התלוננתי על כך - הייתי קורבנית. אם האשמתי, הפכתי אשמה בעצמי. היה לו משפט קבוע שחתם כל ויכוח – "אם לא היית כזאת חלשה, היית כבר מקדמת אותנו לאנשהו, אבל תראי איך את נשברת מכל דבר, אז ככה את מצפה שיהיה לי טוב איתך?". ידעתי בבטן שזה לא נכון, אבל כבר לא האמנתי לעצמי, ובנקודה הזו בדיוק – הוא ניצח. כי שם דנתי את עצמי כל יום מחדש להמשיך ולסבול.

     

     

    "שייתן לי סטירה, שאדע סוף-סוף שזה הוא ולא אני ואוכל להשתחרר ממנו" (צילום: shutterstock)
    "שייתן לי סטירה, שאדע סוף-סוף שזה הוא ולא אני ואוכל להשתחרר ממנו"(צילום: shutterstock)

     

    תקופה ארוכה מאוד הייתי נרדמת בבכי ושונאת את עצמי על הבכיינות שלי. תקופה ארוכה הייתי חוזרת מהעבודה, חוטפת צרחות עוד לפני שהנחתי את התיק ויוצאת מהבית לשוטט ברחובות בלי לדעת מה לעשות עם עצמי, עד שיירגע. הייתי אומרת לעצמי כל הזמן "הלוואי שיזרוק עליי משהו כבר, שייתן לי סטירה, שאדע סוף-סוף שזה הוא ולא אני ואוכל להשתחרר ממנו". אבל ככל שהזמן עבר התחלתי לראות את עצמי דרך העיניים שלו, המקטינות, הארסיות, מלאות התיעוב, ושנאתי את מה שכבר למדתי לפרש כחולשה שלי. והסבל העמיק והמשכתי לשנן לעצמי בראש "השקעת כל כך הרבה זמן ומאמץ כדי לנסות שיהיה לנו טוב, אז עכשיו להישבר?".

     

    לא הכחשתי את הסבל, אבל פירשתי באופן מעוות את הסיבות לקיומו, תוך אימוץ הנרטיב המעוות של האיש ההוא, שאני אחראית לכל מה שרע בינינו, ולכן רק אני יכולה לשנות את פני הדברים. הנרטיב הזה שירת אותי בכך שהוא העניק איזו אשליה שיש לי שליטה כלשהי על המציאות. והוא שירת אותו בכך שהוא היה יכול להמשיך ולהשליך עליי את כל המצוקה הנפשית העמוקה שלו בלי לקחת עליה שום אחריות, ובמקביל – להעמיק את השליטה שלו בי ובחיי.

     

    אני זוכרת שהייתה תקופה שבה רצינו לעבור מחוץ לעיר. נסענו לראות בית במושב שקט בשרון, הייתה שעת ערב מוקדמת והקול היחיד שנשמע היה ציוץ ציפורים ונביחות כלבים במרחק. המחשבה שעברה בי הייתה "אין כאן מספיק רעש שיסווה את הצעקות". המחשבה הבאה הייתה "אולי אם נעבור למקום שקט כבר לא יהיו צעקות?".

     

    כשאת מוכה בנפש, את לא נחשבת קורבן

    כשאישה מוכה בגוף, לסביבה קל להבין שהיא רוצה לברוח אבל מפחדת על חייה ולכן נשארת. זה עוד איכשהו נתפס כהגיוני ובמקרים רבים זה אכן המצב. כשאת מוכה בנפש, את לא נחשבת קורבן. את לכאורה אדם חופשי ולא מאוים שיכול לקום וללכת ובכל זאת בוחר בדעה צלולה להמשיך לסבול ולחפש תירוצים, כלומר – אישה טיפשה. וכיוון שלא הייתי טיפשה, ניסיתי להימנע מחיצי הביקורת, שגם כשהיא סמויה היא חודרת עמוק ומכפילה את תחושת הבדידות.

     

    והדרך היחידה לחסום את המראות שמציבים מולך היא להסתיר. להימנע מהמבטים, מהשתיקות הדחוסות, מכל האמת הזו שאת לא יכולה להרשות לעצמך לראות כי אין לך דרך להתמודד עם ההשלכות שלה. כי את שבויה בתוך עולם מעוות ומסויט שאין לך שום דרך להבין - וממילא גם אין לך איך להעביר משהו ממנו לאחרים.

     

    אז את אומרת שהוא "בתקופה קשה", ולא משנה שכבר שנים הוא "בתקופה קשה". את גם רוצה להאמין לזה, כי למעשה הוא אכן בתקופה קשה, רק שהתקופה הזו לא נגמרת לעולם - היא החיים שלו ואין לזה קשר אלייך. אבל את כבר כל כך מפוצלת מבפנים, התודעה שלך מלאת סתירות ושקרים והכחשות ופחדים, את עצמך הופכת למוטלת בספק, והמציאות - להנחה משוללת יסוד. אין לך שום אחיזה במשהו מוצק, רק חוסר אונים אחד גדול שבתוכו את טובעת ואת רק מנסה להחזיק את הראש מעל למים הסוערים, לעבור עוד יום.

     

    קשה מבחוץ להבין עד כמה חזק מנגנון ההישרדות המעוות הזה שמופעל אצל אישה בתוך קשר אלים. במיוחד אם אין בקשר אלימות פיזית, שהיא בכל זאת סימן מובהק, אובייקטיבי, למרות שגם אז פעמים רבות זה לא מפחית מעוצמת ההכחשה. שוב: בזמן שעברתי בעצמי התעללות נפשית קשה, בניתי והנחיתי סדנאות לנערות למניעת אלימות בקשר זוגי. ואם זו לא הכחשה מהסוג הכבד ביותר, אני לא יודעת מה כן.

     

    יומיים אחרי שברחתי הייתי בעצמי בהלם מכל זה. כאילו מישהו הסיר ממני איזה כישוף ויכולתי בבת אחת לפקוח עיניים ולראות הכול, להבין את המשמעות של הכול ובו בזמן לא להבין כלום, בעיקר איך לא שמתי לב. כל מי שהיה קרוב אליי ראה והבין. כולם ידעו. חוץ ממני. אני חיכיתי לאגרוף - שאכן הורם עליי לבסוף ולשמחתי נעצר באוויר במקום להיתקע בגוף שלי. אבל גם בלי לחטוף אותו פיזית הרגשתי אותו מטלטל את כל יישותי.

     

    "הלוואי שתמותי"

    זה היה בלילה, אחרי עוד ריב שבמהלכו הוא הסתכל בי במבט שטני ואמר לי "הלוואי שתמותי". למחרת בבוקר יצאתי לעבודה ולא חזרתי יותר. זה היה כמובן הרבה יותר מורכב, אבל בשורה התחתונה – ברגע שחטפתי את הכאפה שחיכיתי לה, את האיום הפיזי המוחשי, לא העזתי לחזור שוב אל הבית ההוא. סוף-סוף פחדתי מספיק על חיי בשביל ללכת.

     

    לשמחתי, בניגוד גמור לשנאה העצמית שחוויתי עד אותו רגע ובמהלך רוב השנים שסבלתי עם אותו גבר, סלחתי לעצמי די מהר. ראשית כי הבנתי בבת אחת מה קרה לי – בכל זאת עבדתי בזה. שנית, התגובות של הסביבה הקרובה היו מוחלטות, חד-משמעיות, לא יכולתי למצוא סדק שדרכו תחלחל איזו האשמה כלפיי. כולם בלי יוצא מן הכלל (אפילו כמה בני משפחה של אותו גבר שהייתי קרובה אליהם יותר) חשו הקלה עצומה. תגובות השמחה הקיצוניות הבהירו לי יותר מכול עד כמה המצב היה קיצוני וכמה נכון עשיתי שהלכתי. הצלתי את עצמי בזמן.

     

    "לסמוך על עצמי אחרי כזה דבר היה תהליך שלקח זמן" ( צילום: shutterstock )
    "לסמוך על עצמי אחרי כזה דבר היה תהליך שלקח זמן"( צילום: shutterstock )

     

    זה היה כמו לקום מתרדמת. אט-אט הגיעו אליי הסיפורים על מה קרה בזמן שישנתי: חברות סיפרו כמה חששו שאכנס להיריון וגורלי ייחרץ, חברה סיפרה שהלכה להתייעץ עם מומחית לאלימות במשפחה, מאחורי גבי חברים שיתפו זה את זה בדאגה כלפיי. כולם סיפרו לי סיפורים עליי ועליו, כאלה שהייתי בהם נוכחת-נפקדת, פיסות קטנות מהחיים שלי, שהביאו את הקרובים אליי לחוש זעזוע עמוק מהיחס שלו כלפיי, פחד גדול ממה שהוא עלול לעשות לי ותסכול עצום בשל חוסר היכולת לעזור לי. סיפורים שבקלות יכולתי לדמיין איך מספרים אותם בשבעה עליי, כשכל אחד בתורו מקריא את הכתובת שהוא ראה על הקיר שלי.

     

    לסמוך על עצמי אחרי כזה דבר היה תהליך שלקח זמן. להאמין שוב לתחושות הבטן שלי, ליכולת שלי להבחין בין טוב לרע, לדעת באמת שכזה דבר לא יקרה לי שוב, לחזור להתקיים כאדם חופשי, בלי מתח מתמיד, בלי פחד מסכנה מתקרבת – כל זה דרש שיקום, ממש כמו ללמוד ללכת שוב אחרי שעברת תאונת דרכים שהשאירה אותך משותקת. אגב, יש מחקרים שמצביעים על כך ששיקום נפשי של נשים שחוו אלימות נפשית בקשר זוגי הוא ממושך ומורכב יותר משיקומן של נשים שעברו אלימות פיזית בקשר זוגי.  

     

    חברים שנשארו קרובים גם כשהתרחקתי אלפי קילומטרים מעצמי

    אני יודעת שהיה לי מזל גדול מאוד שלא לכולן יש. יש לי משפחה תומכת ואוהבת שעשתה הכול כדי להצליח לקבל אותו, לחיות עם העצם הזו בגרון שלהם, למרות כל מה שהם ראו שקורה לי, מתוך הבנה שאם יסרבו לקבל אותו – יאבדו אותי. אני לא אומרת סתם, זה היה קרוב לשם כמה פעמים. אבא שלי ממש התקשה להסתיר את הסלידה שלו ממנו. וכשהמשפחה שלי דחתה אותו – אני התרחקתי. אבא שלי מת זמן לא רב אחרי שעזבתי את האיש ההוא, ועל ערש דווי אמר לי שהוא מרגיש שהוא יכול עכשיו למות בשקט, כשהוא יודע שאני בטוחה.

     

    ויש לי חברים וחברות שלא ברור לי עד היום מה עשיתי כדי לזכות בהם. כאלה שנשארו קרובים גם כשאני התרחקתי אלפי קילומטרים מעצמי, ולא הפסיקו להאמין שיום אחד אשוב. הוא ניסה להרחיק אותי מהם, הוא סירב לפגוש אותם, סירב שיגיעו אלינו, לאט-לאט הוא הלך וצמצם את המעגל החברתי כך שנותרו רק החברים שלו במרחב המשותף שלנו. אבל החברים והחברות שלי היו חכמים ורגישים ואוהבים מספיק כדי להבין מה קורה, וככל שהוא ניסה לנתק אותי מהם, הם התעקשו לשמור על קשר ביתר שאת. אין חסד גדול מזה בעולם.

     

    ודבר שלישי וחשוב מאין כמותו – היה לי מקצוע שאהבתי ונתן משמעות גדולה לחיי, ובזה הוא לא הצליח לפגוע למרות ניסיונותיו הרבים. הרגשתי שאני טובה במה שאני עושה, והפרגון וההערכה שקיבלתי במקום העבודה שלי היו תרופת נגד להשפלה ולדורסנות שהיו מנת חלקי בבית. בנוסף לא הייתי תלויה בו כספית - בניגוד להרבה מאוד נשים שסובלות גם מטרור כלכלי ולכן נשארות בסבל.

     

    היא כנראה לא תודה בזה גם אם זה נכון

    אז אם יש מה ללמוד מהמקרה הזה, אלו בעיקר שני הדברים הבאים:

    1. זה יכול לקרות לכל אחת, גם לאישה חכמה ומשכילה ומודעת לעצמה. את אף פעם לא "מעל זה". וזה אומר שהאפשרות הזו צריכה להיות מול העיניים של כולן כשהן מרגישות שמשהו לא בסדר בקשר הזוגי שלהן או של החברות שלהן. יכול להיות שמישהי עוברת סתם תקופה קשה בתוך הקשר, אבל יכול להיות שהיא עוברת התעללות ויכול להיות שהיא אפילו לא יודעת את זה בעצמה.

    2. אם יש חשד שזה המקרה, בדרך כלל לא יעזור להסביר לה את זה. היא כנראה לא תודה בזה גם אם זה נכון. אבל בכל זאת תגידו. כשאני יצאתי משם, לא שאלתי את עצמי – למה אף אחד לא אמר לי? ידעתי שכולם ניסו, כל אחד בדרכו, וזה היה חשוב לי למרות שלא הקשבתי להם. אבל מה שיותר חשוב הוא שמי שנמצאת בתוך התופת תדע שאתם שם איתה, שאתם לא שופטים, לא מתרחקים ולא מנתקים מגע, כדי שביום שהיא תהיה מסוגלת לעשות צעד החוצה – יהיה לה לאן.

     

     הכותבת, שרית אופק, היא עובדת סוציאלית, מנחת סדנאות כתיבה ויועצת שינה לתינוקות.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מחכה למכה - ההתעללות שלו בנפש שלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
     צילום: shutterstock
    קודם כול הוא מייצר לאט-לאט אווירה של פחד
    צילום: shutterstock
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים