שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ביקורת סרט: "פוקסטרוט" - צעד ענק לקולנוע הישראלי
    "פוקסטרוט" הוא סרט שיעורר בכם מחנק ומועקה - ולא מהסיבות שההיא-שאין-לנקוב-בשמה חושבת עליהן. עם מהלך עלילתי מבריק, צלילה מדויקת לנפש הישראלית-בורגנית, אסתטיקת צילום הופכת קרביים וליאור אשכנזי אחד בהופעה מטלטלת, מדובר ביצירה שממש לא כדאי לפספס

    "פוקסטרוט" נפתח בתנועה שיכולה בהחלט להיות התנועה של המת. ואומנם המוות מלווה את סרטו המדובר של שמוליק מעוז, זוכה פרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, כבר מרגע הפתיחה שלו, שבו זוג הורים מתבשרים על נפילתו של בנם החייל.

     

    הטריילר ל"פוקסטרוט"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    יש משהו מוזר באפיזודה הראשונה של הסרט. תל אביב הנשקפת מבעד לחלונות הענקיים של הדירה הבורגנית המעוצבת נדמית מלאכותית, ולא רק משום שסצנות הפנים מצולמות באולפן בגרמניה (הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-גרמנית-צרפתית-שווייצרית). השקט, הטקסיות, הריחוק הרגשי, אריחי הרצפה היוצרים במבט מלמעלה סוג של ורטיגו – כל אלה ועוד מעוררים תחושה של חלום בלהות המבטא את נקודת מבטו של האב ההמום (ליאור אשכנזי בהופעה מפעימה).

     

    תחושה של חלום בלהות (גיורא ביח)
    תחושה של חלום בלהות(גיורא ביח)

    אבל אז משהו קורה, ועל ה"משהו" הזה אף לא נרמוז, כי כמו הרבה פרטים בעלילה הוא מייצר לא רק תפנית דרמטית אלא גם מציע פיענוח שונה וסותר של מה שראינו עד כה. מכל מקום, האפיזודה השנייה של הסרט כבר מתרחשת במחסום בשטחים, שם משרת הבן (יונתן שיראי), במה שנראה כמו שילוב של תיאטרון אבסורד נוסח "מחכים לגודו" ופנטזיה בעיצוב רטרו נוסח "ברזיל" של טרי גיליאם. גמל בודד חוצה מחסום באמצע שומקום, נהגים פלסטינים אילמים נבדקים על ידי החיילים המשועממים, והמוצב עצמו מסתבר, הולך ונוטה על צידו מיום ליום.

     

    שילוב של תיאטרון אבסורד ופנטזיה-בעיצוב-רטרו  (צילום: גיורא ביח)
    שילוב של תיאטרון אבסורד ופנטזיה-בעיצוב-רטרו (צילום: גיורא ביח)

    האפיזודה השלישית חוזרת אל האב והאם (שרה אדלר) שמתמודדים עם הטרגדיה. במהלך מסיבת יום הולדת שעורכת האם לבנה המת, מתוודה האב על חוויה טראומטית שרודפת אותו מאז שירותו הצבאי בלבנון. הסרט, שנחווה עד כה כסיפורה של משפחה שכולה (זו כוללת גם אחות בגילומה של שירה האס), נהפך לסיפור על אב שמקריב את בנו כדי לכפר על אשמה הרובצת עליו.

     

    אדלר ואשכנזי. הופעה מפעימה (גיורא ביח)
    אדלר ואשכנזי. הופעה מפעימה(גיורא ביח)

    אך גם הבן רדוף אשמה. בלילה גשום אחד מתרחשת טרגדיה נוראה במחסום, ובעקבותיה מעשה מחריד אחר. אפשר לקרוא את הסיטואציה הזו כהווייתה, וזו-שאין-לנקוב-בשמה אף מיהרה לגנות על שום כך את הסרט ואופן הצגתו את צה"ל וערכיו. אך זו, בראש ובראשונה, מטאפורה של הדחקה – של אשמה, טראומה ואחריות. העדות היחידה לה היא איור (שאת תוכנו לא נפרט) שנתלש ממחברת ציורים. המשפט הזכור מתוך "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "כל עוד אתה מצייר ולא מצלם – זה בסדר", משפט שאומר הרבה על הזיקה האתית והאסתטית שבין איור וטראומה, מהדהד היטב אגב עדות זו.

     

     

    זהו סרטו השני של מעוז, ש"לבנון" שלו מ-2009 זכה אותה שנה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה – העיטור המשמעותי ביותר שהוענק לסרט ישראלי עד כה – והיה אחד משלושה סרטים מכוננים בעשור הקודם שעסקו בטראומה של מלחמת לבנון הראשונה (יחד עם "ואלס עם באשיר" ו"בופור"). כמוהם, הוא עוסק בחייל הישראלי המיוסר המתקשה להתמודד עם אשמתו ככובש-פולש, אך הסרט הזה פועל בדרך נרטיבית ואסתטית שונה.

     

    סיפורו של הישראלי המיוסר
    סיפורו של הישראלי המיוסר

    לא באמצעות אנימציה דוקומנטרית כמו "באשיר" ולא דרך ריחוק רפלקסיבי כמו ב"לבנון", שהראה את ההתרחשויות רוב הזמן מבעד לפרספקטיבה המצומצמת של כוונת טנק. הממד האבסורדי-סוריאליסטי-הזייתי שמאפיין את הסרט הופך, באופן שהוא מורכב מבחינה אתית אך גם מבריק, את הנוכחות הישראלית בשטחים למנותקת מזמן ומקום (המחשבים במוצב, למשל, שייכים לעשור אחר). החייל הישראלי התם ב"פוקסטרוט" מבצע פשע, משלם עליו, ובעשותו כן מטהר את אביו מהאשמה הרובצת עליו. כך אפשר לשוב אל נקודת ההתחלה – ממש כמו צעדי הריקוד-שלא-מוביל-לשום-מקום שעל שמו קרוי הסרט.

     

    צפיתי פעמיים ב"פוקסטרוט", והצפייה החוזרת בסרט מסייעת לחדד פואנטות, גם אם לא הכול עובד. אמו הגרמנייה של האב, למשל, שהנוף הנשקף מבעד לחלונות המוסד הגריאטרי שבו היא מתגוררת הוא אירופאי לחלוטין, והיא עונה בגרמנית לשאלותיו בעברית – בעיה נפוצה בסרטים שבהם הכסף הזר מחייב אתרי צילום ושחקנים לא קוהרנטיים. גם אזכורו של סיפור יוסף ואחיו המקראי, אגב המתרחש באפיזודה הראשונה, אינו זוכה פה לפיתוח נאות.

     

    הריקוד שלא מוביל לשום מקום (גיורא ביח)
    הריקוד שלא מוביל לשום מקום(גיורא ביח)
     

    ואולם יש פה סיפור יפהפה על ספר תורה עתיק שהומר בחוברת זימה, ודימוי מדויק – כמו עוד דימויים רבים בסרט המצוין הזה – של סימן הצנזורה X שמסתיר את שדיה של בחורה עירומה מצוירת ולפתע "נדבק" לפרצופו של האב, המצויר אף הוא, ומכסה את עיניו, כסמל לנפש הישראלית שמסרבת לראות. ממש אותו סירוב לראות, כלומר להכיר, לקחת אחריות, להתבונן פנימה, שמאפיין גם את המשפחה הבורגנית מ"מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין.  

     

    וכמובן, המוות. מזמן לא ראינו, אם בכלל, סרט שמזהה את הישראליות עם המושג הזה. זהו דימוי שרודף את הסרט משוט הפתיחה ועד שוט הסיום, ומעניק לו את אופיו האבסורדי-מסויט-מלנכולי. האם זהו אך מקרה שכמו "ואלס עם באשיר", גם הסרט הזה משלב דימויים של מוות וריקוד?

     

     (גיורא ביח)
    (גיורא ביח)

    הצילום (גיורא ביח), העיצוב האמנותי (ערד שאואט), עיצוב הסאונד (אלכס קלוד) – כולם מביאים את הקולנוע המקומי לשיאים שטרם נראו בו. "פוקסטרוט" הוא סרט מעורר מחנק ומועקה, ולא מהסיבות שזו-שאין-נוקבים-בשמה גרמה לכם להאמין, אלא משום שיש בו צלילה אל הנפש הישראלית-בורגנית, ויכולת נדירה לתרגם למערכת של דימויים וסמלים את נבכיה. כמה מהדימויים העזים הללו כבר זיהינו ב"לבנון" (שלוליות מעופשות, טיפות מים מטונפות), אך האזכור החזותי הזה רק מעיד על ההמשכיות ביצירתו של מעוז, על אף עשור-כמעט שחלף מאז סרטו ההוא.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ביקורת סרט: "פוקסטרוט" - צעד ענק לקולנוע הישראלי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים