הסתירו מידע משופט כדי לזכות בחנייה בבניין

במסגרת סכסוך שכנים בר"ג טענו דיירים מרחוב האלוף דוד ששטח בחזית שייך להם לפי הסכמות בע"פ מלפני 40 שנה. בדיון התברר פרט חשוב

עו"ד נחום שרעדכון אחרון: 10.10.17 , 07:19

בית משפט השלום בתל אביב הכריע לאחרונה בסכסוך שכנים לגבי הרכוש המשותף בבניין בן ארבע קומות ברחוב אלוף דוד ברמת גן: אחת הדיירות דרשה להכיר בהסכמות בעל פה מלפני 40 שנה שלפיהן מותר לה להשתמש בשטח בחזית הבניין כחניה, אולם במהלך הדיונים התברר שהיא הסתירה מהשופט אילן דפדי פרט חשוב.

התביעה הוגשה בינואר 2014 על ידי בעלת דירה והוריה המתגוררים יחדיו בקומה העליונה. לטענתם, בעלת הדירה שמתחתם מנסה לקבל היתר בנייה בשטח חניה שאמור להיות שלהם בהתאם להסכמות שאליהן הגיעו הדיירים לפני כ-40 שנה.

תביעה

העליון ביטל פינוי סכיזופרנית בת 88 מדירתה

עו"ד אנוש וקסמן

קשישה ובתה בת ה-51, המתמודדות עם מחלת נפש, גרו כדיירות מוגנות. האם עזבה זמנית בנסיבות קשות, וחברה פרטית דרשה את הבעלות על הדירה

העליון ביטל פינוי סכיזופרנית בת 88 מדירתה

התובעים טענו שכשרכשו את הדירה היה להם ברור שלכל דירה מוקצה רבע מהחצר האחורית ושטחים נוספים בגג ובצדי הבניין. לדבריהם, הוקצה להם שטח מרוצף ששימש את בעלי הדירה הקודמים כחניה.

עוד נטען שאף שההסכמות הללו לא הועלו על כתב או אושרו במרשם המקרקעין, הן עדיין מחייבות, שכן כל השכנים נהגו לפיהן במשך שנים. בהתאם לכך, הם ביקשו מבית המשפט להעניק תוקף מחייב להסכמות הללו ולהורות לשכניהם להכיר בזכותם להשתמש בחניה.

יתר בעלי הדירות נחלקו ביניהם באשר למצב הדברים הנטען. שניים טענו שההסכמות עסקו אך ורק בחצר האחורית, ושהתובעים סיפחו לעצמם את השטח שבקדמת הבניין ללא הסכמתם. מנגד, בעלת הדירה שעמה פרץ הסכסוך הכחישה את ההסכמות הללו לחלוטין, וציינה שקדמת הבניין מעולם לא שימשה לחניה. להוכחת דבריה היא הפנתה לכך שב-2011 אסרה הוועדה המקומית בעיריית רמת גן על התובעים להשתמש בשטח למטרה זו – מידע שלדבריה הסתירו מבית המשפט.

השופט דפדי דחה את עיקר התביעה לאחר שהגיע למסקנה כי ההסכמות עסקו רק בחצר האחורית ולא כללו את שאר חלקי הרכוש המשותף. הוא קבע שההסכמות לגבי החצר מחייבות את כולם אף שלא נרשמו בשום מקום, שכן הן התקיימו הלכה למעשה. "הסכמה בדבר שימוש ייחודי אינה טעונה דרישת כתב או פומביות, כל עוד היא ברורה לצדדים המעורבים ואלה נהגו לפיה", כתב.

ואולם, השופט לא מצא כל אינדיקציה לחלוקת שאר שטחי הבניין המשותף. למעשה, לנוכח טענות הנתבעים והחלטת הוועדה המקומית שהוסתרה ממנו, הוא התרשם שהתובעים ניסו להשתמש בהסכמה הזו כאסמכתא לזכותם להשתמש בחניה תוך עיוות המציאות.

השופט דפדי תמה על כך שהתובעים הסתירו ממנו מידע מהותי על החלטה שיפוטית שאסרה עליהם במפורש את השימוש בשטח ושוכנע כי השטח הזה מעולם לא שימש אף אחד מלבדם כחניה.

בסופו של דבר התביעה נדחתה ברובה והתובעים לא קיבלו את עיקר מבוקשם – השימוש בחניה. באשר להוצאות נקבע כי הנתבעת שהכחישה את ההסכמות לגבי החצר האחורית לא זכאית לתשלום, אולם יתר השכנים זכו בהוצאות משפט בסך כולל של 20,250 שקל.