ביקורת סרט: "רק האמיצים" - מבט אחר על לוחמי האש

עבור ילדי שנות ה-70 דמותו של הכבאי הוגדרה בפער בין סדרת הטלוויזיה האמריקאית "תחנת כבאים 23" (Firehouse), עם הפתיחה הדינאמית והמסעירה ורכב הכיבוי הגדול והמשוכלל, לבין דמותו חדלת האישים של אישוני הכבאי (אבינועם מור חיים) מסדרת הטלוויזיה החינוכית "שכונת חיים". מאז חלו התפתחויות בייצוג מקצוע זה.

הטראומה הלאומית של האחד עשר בספטמבר העלתה לגבהים חדשים את מעמדם של הכבאים, שמאז האסון זכו לכינוי של "לוחמי אש". הם פעלו בכוח החילוץ הראשוני מהמגדלים ו-343 מהם שילמו על כך בחייהם. אירועים אלו שוחזרו בסרט התיעודי "9/11" (2002) והדהדו בסדרות טלוויזיה כמו "משמרת שלישית" (1999-2005) שבאמצע מחזור חייה התרחש אירוע הטרור ו- Rescue Me שעסקה בדמויות כבאים על רקע הטראומה הלאומית.

להיות לוחם אש לאחר ה-11/9 הוא לשאת, באופן מובהק, אתוסים אמריקאים של גבורה והקרבה. "רק האמיצים" (Only the Brave), סרט המבוסס על מעללי יחידת כיבוי מפרסקוט אריזונה ששמה "ההוטשוטס של הר הגרניט" הוא גילום של ערכים אלו. הוא מצליח להציג את הדמויות, בחייהן האישיים, בעבודת הצוות, ובפעולות הכיבוי ההרואיות באמצעות מקבץ שחקנים נאים ונשותיהן הנאות גם כן. הסרט מבוים בתנופה ויזואלית מרשימה על ידי ג'וזף קוזינסקי ומציית למבנה קלאסי ואפילו שמרני. בין הטסטוסטרון ומורשת האב של "אהבה בשחקים" (מינוס רוב ההומו-ארוטיקה), וסרטי האחווה בחבורת הגברים המקצוענים של הווארד הוקס ("ריו בארבו").

מדוע נבחרו ה"הוטשוטס של הר הגרניט" להיות הגיבורים? הדבר קשור לאירוע (שלפרטיו מוטב לא להתייחס) שהתרחש בשנת 2013 ומופיע לקראת סופו של הסרט הלא קצר (133 דקות). עד שאירוע זה מתרחש מופגנת מידה רבה של סבלנות בפיתוח של הדמויות, אורח חייהן, יחסיהן והאתגרים המקצועיים השונים שאיתם הם התמודדו. התסריט המוצלח של קן נולאן ("בלאק הוק דאון)" ו-אריק וורן סינגר ("חלום אמריקאי") מביא את הצופים לשיא העלילה תוך השגת אפקט דרמטי ורגשי משמעותי. נכון, ניתן לטעון כי עיצוב הדמויות והדרמה מפגין מידה לא מבוטלת של דפוסי אישיות וקונפליקטים "בטעם של פעם", אך משחק מוצלח של כל השחקנים הראשיים מונע את חציית הגבול לעבר המעושה והמגוחך.

עוד ביקורות קולנוע:

"הסערה": אסון קולנועי

"אימא!": בלבול מוח נפוח

"נקמה זרה": הצד העצוב של ג'קי צ'אן

"קו הדממה": עיבוד גרוע לסרט בינוני

הסרט מתמקד בשתי דמויות "אב" ו"בן". הראשון הוא אריק "סופ" מארש (ג'וש ברולין) שמפקד על יחידת כיבוי שמיועדת לטיפול בשריפות יער. את עבודת הלחימה מבצעים אנשיו באמצעות פעולות יזומות של ניקוי שטח, חפירות והבערת אש שתכליתה יצירת מחסום בפני התפשטות הלהבות. בתחילת הסרט מארש מפקד על היחידה שעדיין מדורגת כסוג ב', כלומר, כזו שהמיומנות של חבריה אינה מאפשרת להם לבוא במגע ישיר עם הלהבות. הם אמורים לעשות את העבודות השחורות שקודמות לכניסת יחידות ה"הוטשוטס" שרמתן המקצועית גבוהה יותר.

הצוות של מארש פועל כיחידה צבאית משומנת היטב, והוא עצמו מוצג בסרט כמנהיג כמעט מושלם. ברור כי היותם לוחמי אש מדרג ב' חייבת להשתנות. מארש פונה לעזרתו של מפקח הכבאות הבכיר וחברו הקרוב דוואן (ג'ף בריג'ס בהופעה יפה ומאופקת) והעניינים מתחילים להתגלגל קדימה.

במישור האישי מארש נשוי לאמנדה (ג'ניפר קונלי), וטרינרית המתמחה ברפואת סוסים. חרף החיכוכים הקשורים לעבודה התובענית והמסוכנת של הבעל, ולפערים בתפיסה של השנים לגבי רכיבי הזוגיות, ברור כי יש ביניהם אהבה ותמיכה ובמהלך הסרט רבדים נוספים של הקשר יחשפו. בצוות שחקנים המוצלח של הסרט קונלי מתבלטת במיוחד כמי שמצליחה להפוך דמות משנה לאישה מורכבת.

בצד של "הבן" נמצא ברנדן מקדונו (מיילס טלר) המתחיל את הסרט כעבריין קטן ומסומם, מסתבך סדרתי בצרות שאפילו אימו מגרשת אותו מהבית. כשהוא מגלה כי נולדה לו תינוקת מקשר שהסתיים לפני כמה חודשים הוא מחליט לעשות מהפך בחייו. באופן מפתיע מארש מהמר כי הבחור הלא ממושמע והלא כשיר יוכל להצטרף לצוות המיומן שלו. הסיבות העמוקות לכך יחשפו בהמשך.

מלבד המתח המובנה ביחסי האב/בן ישנה גם שאר היחידה. כניסתו של מקדונו אינה פשוטה: מכיוון שהצוות מנוהל כיחידה צבאית הוא משבש את האימונים ועלול אף לסכן את המעבר לדרגת "הוטשוטס". הסרט מעצב את החוויה של כניסה לתוך המשפחה המגובשת של הצוות, עם ההקנטות הדדיות שמתחתיהן יש נאמנות מוחלטת אחד לשני. הנחמה השמרנית של מציאת מקומך בתוך חבורה מקצועית של אנשים ראויים.

שני סרטיו הקודמים של קוזינסקי ("טרון: המורשת" ו"אבדון") היו מדע בדיוני בעל עיצוב מרשים ומדויק להפליא אך גם קר כקרח. כאן הוא מצליח לעשות סרט שיש בו סיפוקים רגשיים וכאב הנובע מההזדהות עם הדמויות. תקציב נמוך (38 מליון דולר) מספיק בדרך פלאית לוויזואליה הריאליסטית והאפקטיבית של הסרט. בהחלט הפתעה נעימה.