ביקורת סרט - "קרב המינים": רצוף פספוסים וסטריאוטיפי

ב-20 בספטמבר 1973 הטניסאית בילי ג'ין קינג הביסה את יריבה בובי ריגס בטורניר שזכה לכינוי "קרב המינים", ונותר עד היום משחק הטניס הנצפה ביותר בתולדות ארה"ב. בעבור חלק מהקוראים מדובר אולי בספוילר (אני עדיין זוכר את אותה צופה בהקרנת "מבצע ולקירי" שהפטירה "איזה באסה" כאשר התברר שהיטלר ניצל מניסיון ההתנקשות בחייו) - אבל תוצאותיה של התחרות הזו הן בגדר עובדה ספורטיבית ידועה.

הסרט "קרב המינים" (Battle of the Sexes) מביא את קורות הסיפור ההוא, במה שיכול היה בקלות להפוך לקומדיה רומנטית על יריבות בין גבר לאישה שמובילה לחתונה. במיוחד כאשר, באופן החביב על הוליווד, הגבר פה הוא בגיל אביה (55) של האישה (29). אבל זה כמובן לא קורה, המציאות הכתיבה תסריט שונה, אך גם הוא לא מנוצל בידיהם של בני הזוג, הבמאים ואלרי פאריס וג'ונתן דייטון ("מיס סנשיין הקטנה") והתסריטאי זוכה האוסקר סיימון בופוי ("נער החידות ממומביי"). התוצאה היא דרמה קומית דלוחה שהופכת את קרב המינים שבמרכזה להצגה סטריאוטיפית של דיכוי נשי ופריבילגיה גברית.

עוד ביקורות קולנוע:

• "הפורצת": בין אגדה לפרסומת סמויה
• "פלא": הנאה והתרגשות לכל המשפחה
• "סוף טוב": כשבמאי גדול לא מחדש - וזה בסדר
• "ליגת הצדק": הכישלון היה צפוי
  

מאבק סקסיסטי על המגרש

כאשר הסרט מתחיל, קינג (אמה סטון) מוחה על האפליה בגובה הפרס המוענק לנשים טניסאיות ביחס למקביליהן הגברים (שמינית). יחד עם טניסאית-העבר ומייסדת מגזין הטניס לנשים גלדיס הלדמן (שרה סילברמן), קינג מקימה את האיגוד המקצועי של שחקניות הטניס באמריקה. בובי ריגס (סטיב קארל), אלוף טניס לשעבר ומהמר כפייתי שמוכר עצמו כמוקיון שוביניסטי עם פה גדול, מאתגר אותה לשחק מולו. המשחק המכריע בין השניים, "קרב המינים", עומד במרכז הסרט הקרוי על שמו, ואמור היה לבסס את העליונות הזכרית על פני אלה שמקומן במטבח ולא על מגרשי הטניס.

דרמה קומית דלוחה

אבל היריבות התקשורתית בין קינג וריגס היא רק הצד הגלוי של הסיפור. שכן קינג היא גם לסבית בארון שמנהלת מערכת יחסים חשאית עם הספרית שלה (אנדראה רייסבורו). הדרמה המשפחתית מתעצמת כאשר בעלה התומך של קינג (אוסטין סטוול) מזהה את טיב הקשר בין השתיים. במקביל, ריגס נשוי בשנית לאישה עשירה (אליזבת' שו), שמעדיפה לראותו עובד במשרד מאשר נכנע להתמכרותו להימורים. אגב כך, הסרט לא מתייחס לשאלה האם המופע השוביניסטי של ריגס הוא ביטוי לתשוקתו לשקם את גבריותו הפגועה מהבית.

הזכרים הסטריאוטיפים בסרט הזה מוצגים כגסים ומתנשאים, והדברים אמורים גם בדמותו של ג'ק קרמר (ביל פולמן), אגדת הטניס שהפך לפרשן ודמות מפתח בטניס, והתבטאויותיו כלפי קינג הולמות את העולם שקדם לתקינות הפוליטית. ואם כבר תקינות פוליטית, קשה שלא לראות במאבק הסקסיסטי על המגרש הדהוד של קרב מינים אחר, זה שהתרחש ממש לפני שנה בין שני המתמודדים לנשיאות ארה"ב (ואכן, פה הג'ורה של נשיא ארה"ב המכהן נדמה כשכלול עצוב של הליצנות הפאתטית של ריגס).

"עשינו משהו גדול ביחד" ריגס.

"קרב המינים" מוותר כמעט על כל היבט מעניין שהסיפור האמיתי מציע (גרסה קודמת שלו הופקה ב-2001 כדרמת טלוויזיה בכיכובם של הולי האנטר ורון סילבר). אין בו התייחסות מעמיקה לפוליטיקה של עולם הספורט, היציאה מהארון, או הקונספירציה סביב הפסדו של ריגס (הועלו טענות שהוא מכר את המשחק כדי לכסות על חובותיו למאפיה). אין בו בנייה מספקת של דמויות מעבר למה שהן "מייצגות", הקשר הרומנטי בין בילי ג'ין ומאהבתה הוא לא יותר מאוסף של מבטים מצועפים הנשלחים לעיתים בגניבה, ובעלה הוא סטריאוטיפ של גבר אוהב. זהו חיזיון פמיניסטי נטול עניין של ממש.

הגרסה הספורטיבית של "נער החידות ממומביי"

כישלון נוסף, מרכזי, קשור בהיעדר הניסיון לפענח את אוסף המניירות הססגוניות של ריגס. האם זהו ביטוי צעקני של גבריות במצוקה נוכח משבר הדומיננטיות הזכרית שחווה אמריקה בשנות ה-70? הסרט מסרב לספק כל פרשנות והקשר, והתוצאה נראית יותר כמו הגרסה הספורטיבית של "נער החידות ממומביי". במציאות אגב, הוא ובילי ג'ין נעשו חברים. ממש לפני מותו ב-1995 אמרה לו בילי ג'ין שהיא אוהבת אותו, וריגס השיב: "עשינו משהו גדול ביחד".

מי שאינו חובב טניס לא יתקשה למצוא כאן את מקומו. אחרי הכול, התחרות עצמה תופסת חלק קטן יחסית מהסרט. קלישאה קולנועית גורסת שצילום אידיאלי של משחק טניס צריך להתמקד בתנועה האופקית, בקצב אחיד, של פני הצופים (ע"ע "זרים ברכבת" של היצ'קוק). ובכל זאת, פאריס ודייטון מתקשים לאתר את הכרעת הבימוי הנכונה בכל הנוגע לשחזור המשחק, כך שאפילו הרגע ההיסטורי ההוא מתמסמס לו. גברים יהירים - הישמרו לכם.