"האמת שמתחת לפני השטח" - היצ'קוק לעניים

לדמות שמגלם הריסון פורד במותחן העל טבעי החדש והמבהיל של רוברט זמקיס ("פורסט גאמפ") קוראים נורמן. כל תינוק יודע שבסרט מחווה להיצ'קוק – כמו הסרט הזה – תמיד כדאי להיזהר מדמות ששמה כשמו של הרוצח באמבטיה מ"פסיכו", וכך, אולי בלי כוונה, מרמז שמה של אותה דמות על הבאות – מה גם, ששיאו המפחיד של הסרט אכן מתרחש בחדר האמבט – ומשמש חוליה נוספת בשרשרת ההתרחשויות הצפויה.
צפויה? – נו טוב, לא בדיוק. משום שחלקו הראשון של הסרט הוא בכלל תכסיס הטעיה, תחבולה שנועדה להסיח את תשומת לבו של הצופה מהדבר האמיתי. במונחים תסריטאיים, הדבר גובל בביצוע מעשה מגונה ברוכשי הכרטיסים, ובלשון ברורה יותר – זהו אחד הטריקים הכי משומשים בספר ההדרכה לתסריטאי המתחיל, שאינו מוסיף כבוד ואינטליגנציה למוצר המוגמר.

חרדותיה המוצדקות של פייפר

פייפר ופורד – והאמת, הזיווג שלהם יחד הוא כשלעצמו סיבה לא רעה לצפות בסרט – הם כאן קלר ונורמן ספנסר, מדען החי בצילו המעיק של אביו הגאון והמנוח, ונמצא על סף גילוי מסעיר, ואשתו החשה עצמה משועממת ובודדה לאחר שבתה היחידה מנישואיה הקודמים עוזבת ללמוד בקולג'. החיים מתנהלים באושר ושלווה בבית יפהפה על גדות אגם פסטורלי, עד שזוג חדש עובר להתגורר בשכנות – הוא (ג'יימס רימר, "48 שעות") נבחר לתפקיד משום דמיונו היחסי להריסון פורד, ואילו היא (מירנדה אוטו האוסטרלית, "ימים אחרונים שלנו") מזכירה במשהו את פייפר. הצידוק הדרמטי לליהוק הזה נועד לאפשר לקלר-פייפר להשליך עליהם את חרדותיה הלא-מודעות מפני זוגיותה שלה, חרדות שיתבררו בהמשך כמוצדקות.

50 הדקות המיותרות

אילו חרדות? – ובכן, קלר הולכת ומשתכנעת בהדרגה ששכנם החדש רצח את אשתו, אך מתקשה לשכנע בכך את בעלה הטרוד מדי במחקרו מכדי לתמוך בה (מעניין שהדמויות בסרט הזה מתנהגות כאילו מעולם לא ראו סרט של היצ'קוק. לו רק, למשל, היתה מטיחה קלר בבעלה שגם לג'ימי סטיוארט ב"חלון אחורי" לא האמינו בהתחלה). לא עובר זמן, ונוכחות על טבעית מתחילה לפקוד את הבית: דלתות שבות ונפתחות, תמונה מתנפצת על הריצפה, אמבטיה מתמלאת מעצמה, וכל שאר הקלישאות שמוצו בסרטי "פולטרגייסט". קלר המבוהלת מאמינה שזוהי רוחה של האישה המתה, אבל אז מתרחשת אותה תפנית עלילתית בלתי הוגנת, שהופכת את 50 הדקות הראשונות של הסרט למיותרות, ועיקריה נחשפו כבר בכתבות ובקדימונים שליוו את יציאת הסרט.

לחשוב פעמיים לפני שמצלמים באמבטיה

בדפי היחצ"נות שמלווים את הסרט סח אחד ממפיקיו, ש"זהו סרט שהיצ'קוק היה אולי עושה בזמנו". הדגש צריך להיות על "אולי", וסביר להניח שבכלל לא. שכן היצ'קוק מעולם לא נדרש לאפקטים מיוחדים על מנת לשכלל את טכניקת ההפחדה שלו, ובעיקר נמנע משימוש באותם אמצעי הבהלה זולים וחבוטים, שתכליתם להקפיץ את הצופה ממקומו בקריאות "בה!" ילדותיות, כמו זו שבה פייפר רופפת העצבים מוחה אדים מהמראה בחדר האמבט, ואז מתפלצת למראה דמות רפאים המשתקפת בה לפתע. בכלל, חלק ניכר מדקות המתח והחרדה ב"האמת שמתחת לפני השטח" מתרחש דווקא באמבטיה, וזו אינה הכרעה נבונה במיוחד. מאז "פסיכו" במאים אמורים לחשוב פעמיים לפני שהם נכנסים לצלם בחדר האינטימי ההוא.

מותחן על-טבעי יכול להיות נורא מטומטם

ועוד דבר שהיצ'קוק לא היה עושה: מספר סצינות בסרט – קלר ונורמן סועדים עם קולגות, קלר משוטטת בערב קבלת פנים, או קלר משוחחת עם הפסיכיאטר שלה – בנויות משוטים ארוכים ומורכבים, שאינם נקטעים על ידי עריכה. אצל גאון המתח ההוא, השימוש בשוטים רציפים ("צעירים ותמימים", "החבל", "פרנזי") מעולם לא היה נטול משמעות, בעוד שאצל זמקיס הכרעת הבימוי הזו נותרת תמוהה וחסרת פשר.
היצ'קוק מספר כיצד נאלץ לסגת מהסוף המקורי שתיכנן לסרטו "חשד" מ-1941, משום שראשי אולפני RKO התקשו לעכל את קארי גרנט בתפקיד הנבל. זמקיס, אפשר להניח, לא נתקל בקשיים דומים בבואו ללהק את הריסון פורד לתפקיד זהה, אבל בניגוד לאלגנטיות הממזרית של "חשד", התוצאה כאן היא לא יותר מאשר גירסה גותית של "לישון עם האויב". זמקיס – שניצל הפוגה בצילומי סרטו הבא “Castaway", שבו הוא שב לשתף פעולה עם טום הנקס, כדי לעשות את הסרט – אינו פוסח על אף קונץ מוכר כדי להבהיל את הקהל שלו, ולזכותו יאמר שהוא מבצע את מלאכתו ביעילות מסויימת. הצרה היא, שרמת התיחכום של הסרט לא מתעלה מעבר לניצול התגובה האינסטינקטיבית הזאת, וסופו המגוחך מראה איך מותחנים על-טבעיים יכולים להיות גם נורא מטומטמים. דווקא אחרי שאשתקד בא "החוש השישי" והוכיח את ההיפך.

"האמת שמתחת לפני השטח". בימוי: רוברט זמקיס; תסריט: קלארק גרג, שרה קרנוצ'ן; הפקה: ג'ק רייפק, סטיב סטארקי; צילום: דון ברג'ס; מוזיקה: אלן סילבסטרי; משתתפים: הריסון פורד, מישל פייפר, דיאנה סקרוויד, מירנדה אוטו. ארה"ב 2000, 126 דקות.