הפיראטים האמיתיים נמצאים מחוץ לרשת

התפתחות החוק תמיד מפגרת אחרי התפתחות הטכנולוגיה. לא רק בישראל אלא בכל מקום, ולו רק בגלל שהליכי החקיקה הם ארוכים ומסורבלים והטכנולוגיה דוהרת קדימה, חופשיה כציפור. מה שנשאר למחוקק לעשות, הוא לנסות לסגור מדי פעם חלק מהפער. לכן, מצער במיוחד לראות כיצד חקיקה חדשה בנושא טכנולוגי, נעשית אנכרוניסטית עוד לפני שתהליכי החקיקה הסתיימו.

הצעת חוק חדשה של משרד המשפטים מיועדת להסדיר את הצריבה הביתית של תקליטורים, באמצעות היטל על הצורבים ועל המדיה. השיטה, שהודגמה כבר ב"חוק הקלטות הריקות", קובעת כי ההיטל ישמש לתגמול של היוצרים ובעלי הזכויות, בדומה למה שנעשה כבר בקנדה, גרמניה, ומספר מדינות נוספות.

החוק הקיים לא מתייחס כלל להעתקה באמצעות מחשב של תכנים שיש עליהם זכויות יוצרים. כך נוצר המצב הפרדוקסלי, שבו כאשר יצרנו לעצמנו עותק גיבוי של תוכנה או דיסק שקנינו בכסף, למעשה עברנו על החוק. בזה החוק הישראלי מפגר גם אחרי הטכנולוגיה וגם אחרי החוק האמריקני, אבל יותר מזה - אחרי השכל הישר.

כולנו עבריינים

הפרצה הזו, ופרצות מפתיעות אחרות (כמו השימוש ב-Proxy, למשל, שגם מעמדו החוקי לא ברור), טופלו כבר בטיוטת חוק היוצרים החדש שפורסמה בסוף 2003 על-ידי משרד התקשורת. ההצעה החדשה סוגרת את הפינה המתבקשת, שקשורה לצריבה. אבל, להזכיר - שתי הצעות החוק טרם הועמדו להצבעה ובינתיים כולנו עבריינים.

הניסיון האמריקני מלמד ששופטים שונים, אולי בהתאם למידת ההתמצאות שלהם בנושא, מקבלים החלטות שונות בתכלית בסוגיות של שיתוף קבצים. כלומר, יש כאן אתגר לא קטן גם במישור של פירוש והחלת החוק. אבל בנושא שיתוף הקבצים כרוכות שאלות שכלל אינן צריכות להעסיק את הדרג השיפוטי.

פעולות שלא כדאי למנוע

המחוקק יכול לפתור בעיות לא רק בכך שיגדיר מה אסור ומה מותר, אלא גם בזה שיגדיר באילו נסיבות מותר לעשות משהו. במקרה של זכויות יוצרים, יש פעולות שלא כדאי למנוע (כמו יצירת עותק גיבוי לתוכנה) או שאי אפשר למנוע.

לדוגמה: טיוטת החוק שפורסמה אשתקד, קובעת שנגינת מוזיקה במקום ציבורי לא תהיה עבירת זכויות יוצרים, בתנאי שישולמו תמורתה תמלוגים. זה פתרון למצב המגוחך שבו ארגוני היוצרים יכולים לאסור על עסקים להשמיע מוזיקה ללקוחות שלהם, או לתבוע אותם אם עשו זאת. הצעת החוק מציגה מענה פשוט: היא מתירה את השמעת המוזיקה, ומסדירה את התשלום תמורתה.

בזבוז זמן

יש טענות נוספות שכדאי להתמודד איתן. למשל, שתופעת שיתוף הקבצים היא בעצם "שוק שחור". התיאוריה המיקרו-כלכלית אומרת ששוק שחור נוצר כתיקון לפגיעה בכוחות השוק. למשל, כאשר המדינה קובעת מחיר מינימום, או כאשר החברות הפועלות בשוק מקימות קרטל ומתאמות מחירים. במקרה האחרון, הדרך להילחם בשוק השחור היא לאו דווקא באמצעות חקיקה, אלא באמצעות פירוק הקרטל.

אני לא מנסה להכריע בשאלות האלו. זה לא תפקידי, ונדמה לי שזה אפילו לא תפקידו של שופט בבית-המשפט, אלא תפקיד המחוקק. האם שיתוף קבצים הוא תופעה שלילית שיש לאסור אותה, או מצב בלתי נמנע שיש להסדיר אותו כדי לקבוע פיצוי ליוצרים? על השאלה הזו יש לענות קודם שמחוקקים חוק. אם כי נדמה לי שכולנו יודעים את התשובה. כולנו חוץ מהמחוקק.

בכל אופן, ועם כל הכבוד לארגוני הזכויות ואיגודי היוצרים, נראה לי שהעיסוק שלהם בשיתוף קבצים, שכפול תקליטורים, והשמעת מוזיקה בבתי-עסק, הוא בזבוז מונומנטלי של זמן. כולם יודעים שתעשיית השכפולים המסוכנת באמת, היא זו שמתנהלת מחוץ לרשת. כולנו ראינו דוכנים לממכר דיסקים מייצור פיראטי, בשוק ובתחנה המרכזית. כל הסימנים מראים שזו התעשייה שגורמת את הנזק הכבד באמת לאמנים ולחברות התקליטים.

לא מדובר בבעיה של חקיקה אלא של אכיפה, ונראה שזה מקום הרבה יותר נכון לאקו"ם ולפדרציה, להשקיע בו את האנרגיות. בפעם הבאה שהאמנים רוצים לשתוק, זה הנושא שכדאי לשתוק בקשר אליו - ואז אולי גם יהיה מי שיקשיב.