שתף קטע נבחר

אלקבץ תחת השפעה

"ולקחת לך אישה" שעולה בסוף השבוע לאקרנים, הוא סרט נוגע ללב אבל גם חבוט ועילג. שמוליק דובדבני על רונית אלקבץ כאישה מעונה. לפעמים זה עובד. לפעמים לא

הנה מספר דברים בזכותו של "ולקחת לך אישה", שחטף לא מעט על הראש בעיתונות היומית שסיקרה את פסטיבל ירושלים האחרון. בחו"ל – וכאן כמו חוזר על עצמו סיפור "אבנים" שזיכה את כוכבתו, אסי לוי, במועמדות לאוסקר האירופאי – דווקא קטף הסרט הזה מספר פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, והאמת, כאז כן עתה, היא אי שם באמצע.

 

סצינת הפתיחה, למשל, שהיא לא פחות ממושלמת. צילום מקרוב על פניה האקספרסיביות של רונית אלקבץ המגלמת פה את דמותה של ויויאן, ספרית מרוקאית בחיפה של סוף שנות ה-70. מסביבה חגים קרוביה ואחיו של בעלה, פקיד קשה יום בדואר (השחקן הצרפתי סימו אבקריין, "אררט"), המפצירים בה שלא לפרק את החבילה המשפחתית. הניגוד הזה בין המבט הנשי האילם (שמצולם בשוט מתמשך אחד) לגברים, שרק קולם נשמע ואילו הם עצמם אינם נראים, מנסח בעוצמה ובחדות את נושאו המרכזי של הסרט – מקומה של האישה המזרחית במסגרת משפחתית פטריארכאלית-מסורתית מדכאת.

 

על פני שלושה ימים מתפרש הסרט הזה, מחמישי ועד שבת, ויחד עם אחדות הזמן נשמרת בו גם אחדות של מקום – דירתם הצפופה של ויויאן ואליהו בעלה, ובעיקר המטבח וסביבותיו. זוהי, בלי ספק, הכרעה אמיצה של תסריט ובימוי, שנועדה להמחיש את תחושת הכליאות והמחנק שחשה הדמות הנשית המרכזית. את הטריגר הדרמטי מספק כאן טלפון שמרים אל האישה מאהב מן העבר (ז'ילבר מלכי, "זרים אינטימיים"), ומאותו רגע מופרת לגמרי השלווה המדומה שהשתררה בבית הזוג לאחר שיחת הפיוס שהתנהלה בסצינה הפותחת.

 

עוד פעם "שחור"?

 

עקבות "אישה תחת השפעה", יצירת המופת של ג'ון קסאווטס מ-1974, ניכרות על הסרט שכתבו וביימו האח והאחות שלומי ורונית אלקבץ. הסרט ההוא, למי שלא ראה, עקב אחר תהליך התפרקותה המנטאלית של עקרת בית בורגנית, ולזכותו של "ולקחת" יאמר, שרוב הזמן – כלומר, בכל אותם רגעים שבהם אלקבץ, שחקנית מוחצנת בדרך כלל, נוהגת בריסון ואיפוק – הוא מדויק ומשכנע, ואפילו מפתיע לחיוב באופן שבו הוא תופס גם את דמות הבעל כפגיעה ומיוסרת.

 

כמו "אור" ו"אבנים" לפניו, גם סרט זה משרטט דיוקן מעונה של אישה מזרחית, המבקשת להיחלץ מסיטואציה של דיכוי אישי ותרבותי. ניכר בו, שהוא נכתב בדם לבם של יוצריו, והעובדה שהוא מתרחש משך שלושה ימים בחודש יוני אחד של 1979, שהיא מן הסתם תקופת התבגרותם של האחים היוצרים אלקבץ – שבני דמותם נוכחים בסרט, צופים-עדים באמם הסובלת ובאביהם העצור – יש בה כדי להדגיש את המימד האוטוביוגרפי, ולהעניק לסרט מידה של כנות וכאב אמיתי.

 

אלא שגם פגמיו של "ולקחת" ניכרים, למרבה הצער, לעין. לו, למשל, היתה אלקבץ, בשבתה כבימאית-שותפה של הסרט, מוותרת על אותה סצינה מביכה באמת, מין שחזור הרומן מן העבר, שבה היא חובקת גזע עץ לצד מאהבה ונראית – איפורה כבד ותנועותיה דרמטיות – כמו דיווה מימי הראינוע. שלא לדבר על התפיסה המיושנת של דמות האישה כפי שהיא עולה מסרט זה – הנה עוד אישה שהיא קורבן של מקומה בתוך המסגרת המשפחתית המסורתית; כאילו לא באו לעולם, כבר בשנות ה-70, סרטיו של משה מזרחי, שתיארו את הזהות הנשית המזרחית באופן מורכב ומעניין הרבה יותר.

 

אף הדיון המתקיים בו בדבר המתח שבין מסורת (המיוצגת על ידי דמות האב) וקידמה (אשר מגולמת בדמותו של הבן הבכור, המורד, שמסרב להתלוות אל אביו לבית הכנסת), נדמה חבוט ולא מדי מפותח. אחרי הכל, כמה פעמים אפשר למחזר את "שחור"? כאן, המסורת היא כלא, ומה שמחוץ נדמה כטוב שבעולמות האפשריים – מואר, משוחרר, טבעי. הצבתם של אלה כערכים מנוגדים זה לזה אף היא אינה תורמת למורכבותו הרעיונית של הסרט, שבצד רגעי מועקה נוגעים ללב ישנן בו סצינות הנעות על גבול העילגות וההיסטריה.

 

עדיין, ועל אף כל זאת – שווה לראות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אלקבץ. דיווה מימי הראינוע
לאתר ההטבות
מומלצים