| |
רק כדי לקבל חיבוק
אי אפשר להתעלם מתחושת החידלון ב"בשדות", אלבום הסולו החדש של גבריאל בלחסן, גם אם הוא דואג להשאיר כמה חרכי תקווה. המרשם של תימורה לסינגר: צריך להיזהר עם המינונים, אבל התוצאה היא ריפוי בהלם
תימורה לסינגר
הרבה עיניים ניבטות מהאלבום "בשדות" של גבריאל בלחסן. החל מהעטיפה ומהחוברת, שבהן צייר יצורים אנושיים ומפלצתיים, מלאי עיניים, וכלה בטקסטים שלו, המעפעפים תמידית: "הקורבן על המזבח עוצם עיניים" ("העוקד, הנעקד והמזבח"), "כלב עם עין פצועה" ("עץ אגוז"), "הזעם בעיניים של האנשים" ("מחיאות כפיים"), "ובעיניו זוהר" ("ברוך הבא"), ועוד.
בלחסן, חשוף עיניים, נכנס לבדו לארץ של שדים ומעניק להם שמות, אולי כדי לפוגג אותם באמצעות הגדרתם, ואולי להנציח את אכזריותם על מנת להוקיעם. הוא מתייסר עם כל נשימה של אוויר המקום, אבל לא יכול להיחלץ משם, כי הטריטוריה הזו שבה נלכד היא נפשו שלו. ב"בשדות" בלחסן ממשיך להתיך ולהטיח את דפיקות הלב של האמת בחוזק שאפיין את להקת "אלג'יר" (שאותה פירק השנה יחד עם אביב גדג') ואת שני אלבומי הסולו שלו - "רכבות" ו"השנים היפות של גבריאל".
גם כאן מתועדת בפירוט מצמרר מחלת נפשו.
בלחסן - "נער לב חרסינה גוף פחם" ("עריסת יהלום") – הוא משורר שהטקסטים שלו עומדים יציבים גם בלי משענת המנגינה. חלק מלחניו צחיחים כקירות שאפרוריותם המכוונת מדגישה את סדקיהם ("עננו", "עץ אגוז"), אך לצידם גם חללים צבעוניים המכוסים במנגינות יפהפיות ("תפילה צעד 11", "בשדות", "ברוך הבא"). קולו של בלחסן פגיע ובטוח, נחלש ואנרגטי, מקונן ומדקלם במונוטוניות שעל הבסיס שלה נבנית זעקה. לעיתים הוא מזייף כדי לדייק או מתחדד בנוקשות, ולעיתים קולו מתרכך ומתעדן, כמעט מצליח לטשטש את המילים הקשות. ועדיין, גם בשירים אופטימיים כמו שיר האהבה "בשדות" – מצטרדת מקולו נואשוּת שהוא חופר מעצמו עם גיטרה חשמלית ערירית.
תחושת החידלון שבאלבום נובעת גם מהעובדה שהאלוהים שלו, שנוכחותו אינטנסיבית בשירים, הוא "מנוון וגידם", "יושב במרומים, לועג לזקנים, דוחף ילדים רזים בעגלות חורקות". אבל בלחסן, בנדיבותו הקורנת מתוך האפלה, שוזר באלבומו חרכי תקווה. בשיר הפותח, "העוקד, הנעקד והמזבח" הוא מנבא: "ככלות האש תשקוט הארץ, תצמיח עשב עדין ורך. בעיניים שלה אין שום רוע. הן צלולות והן אוהבות אותי, וזה כבר נס". ובשיר המסיים, "ברוך הבא", הוא מעביר את משענת אמונתו מאלוהים לקהל שלו: "לא ארע רע כי אתם עימדי ועיניכם למולי". אותו קהל שאכזב ברגעי המחלה ("אני לא זוכר ששמעתי שם מחיאות כפיים"), מקבל מבלחסן הזדמנות נוספת. האלבום נחתם במילים "ברוך הבא ילד צהוב, ברוך הבא ילד. ברוך הבא". אופטימיות, שדווקא בגלל צמיחתה מקרקעית הכיליון, היא משכנעת.
"בשדות" מתפקד כדף הוראות של תרופה. צריך להיזהר עם המינונים, אבל התוצאה היא ריפוי בהלם. מי שמחפש מוזיקה לשם בידור, לא ימצא אותה בדיסק הזה. גם מי שמוכרח לשמוע שוב ושוב את אותם הצלילים, שרק הזמרים ששרים אותם מתחלפים – לא יקבל את מבוקשו. אבל מי שסקרן להרחיב את המציאות שלו, להעמיק אותה ולחפור בה, מי שלא פוחד מהחושך, מוזמן להיכנס לטריטוריה של היוצר הייחודי הזה. "בשדות" הוא המפה שבלחסן קיעקע על עורו עבור כל מי שרוצה להגיע אליו. כשנכנסים, יכולים גם לצאת, לעומת בלחסן, שנשאר שם, אבל בכשרונו ובמגע ליבו ממגנט לשוב אליו עם חיבוק.
גבריאל בלחסן, "בשדות", "התו השמיני"
|
