זה לא סרט, זו הפרעה נפשית

צפו בטריילר של הסרט

אף שאין זה מסמכותו של מי שעיסוקו ביקורת קולנוע לפרש את מצבו המנטלי של במאי, הרי שבמקרה של "אפוקליפטו" לא ניתן לקבוע אלא זאת: זה לא סרט, זו הפרעה נפשית. שכן סרטו החדש של מל גיבסון הוא אפוס סדיסטי, שאינו מותיר בלתי מנוצלת כמעט שום צורה של עינויים גופניים – לבבות אדם נעקרים ופני לוחם הנקרעים במלתעות יגואר הם רק חלק קטן מרפרטואר הדמים כאן. תרבות בני המאיה היא, על פי גיבסון, המקום שבו מעלים קורבנות אדם לרוב, ראשיהם מתגלגלים-מקפצים במורדות מקדשיהם הנישאים דמויי הפירמידות, ותקווה חדשה מגיעה רק כשהכובשים הספרדים נוחתים סופסוף בחופי אמריקה התיכונה ומביאים אליה את בשורת הנצרות.

לזכותו של גיבסון כבמאי ייאמר – והדברים אינם מובאים פה בלשון סגי נהור – שהוא בהחלט הצליח להפוך את מרחץ הדמים לסגנון אישי. מה שהתחיל ב"לב אמיץ" זוכה האוסקר מ-95', הגיע למיצויו המוחלט בתופעת "הפסיון של ישו" (2004), שהפך לאחד הסרטים המשמעותיים והמצליחים של ראשית המאה הנוכחית – מעין טקס דתי קמאי (היבט שהודגש באמצעות המימד ההיסטרי והמבהיל של רבות מהסצנות בו), שההשתתפות בו אמורה היתה להביא את הצופים לכדי אקסטזה, התעלות רוחנית של ממש. אלא שהמטרה המזככת, בסופו של דבר, של הצפייה בעינויי הגוף של ישו בסרט החשוב ההוא, נעדרת מזה הנוכחי, שאינו אלא מחזה סדיסטי המבטא את הכמיהה של יוצרו ליצרים קדמוניים.

גאולה, הו גאולה

אם יש משהו מטריד באמת בסרט, הרי זו העובדה שגיבסון מחזק בו את מעמדו כבמאי בעל כישרון, ויכולת לעצב סיפור כמעט אך ורק באמצעות דימויים ויזואליים – כאלה שדומה כי פסו מעולם הקולנוע מאז המצאת הסרט המדבר. העלילה מתרחשת באמריקה התיכונה, ארצם של שבטי המאיה שהסרט מתנהל בשפתם (בדומה לשימוש בארמית ולטינית ב”פסיון”), וגיבורה הוא איש מאיה צעיר, טלף יגואר שמו (רודי יאנגבלאד) שנלכד בהתקפת פתע על כפרו, נאלץ לנטוש את משפחתו, ונלקח לעיר סמוכה כדי שיועלה קורבן. הוא מצליח להימלט, וחלקו השני של "אפוקליפטו" מתאר את המרדף שעורכים אחריו שוביו האכזריים.

אחרי פתיחה א-לה זאב'יק רווח, שבה מתפתה בן שבט תמים לנגוס באשכיו של חזיר בר שזה עתה ניצוד (לקול צחוקם של חבריו), ואחר כך מבוזה על ידי חותנתו משום שטרם הצליח להכניס את אשתו להריון – משנה הסרט טון. מרגע זה הוא מציג את בני המאיה כעדרים ברבריים, ועל כן בואם של המשעבדים האירופיים מהווה עבורם, למעשה, רגע של גאולה. כתובית בתחילת הסרט מצטטת מפי הפילוסוף וההיסטוריון האמריקאי וויל דוראנט, כי ציוויליזציה גדולה אינה נכבשת מבחוץ בטרם הרסה עצמה מבפנים. בחירתם של גיבסון ושל התסריטאי שלו, פרהד ספיניה, להתייחס אל רגע היסטורי מכריע (הכיבוש הספרדי במאה ה-16) דווקא מבעד לסיפורו האישי של הפרא הנ"ל – שעינוייו הפיזיים ומנוסתו חזרה אל משפחתו, מזכירים את תיאורי הוויה דולורוזה מסרטו הקודם של גיבסון – הופכת את הסרט לדיון שעניינו אפסות הפרט אל מול ההיסטוריה שהוא חלק ממנה.

אגב כך, לא מעט מלומדים התרעמו על גיבסון וסרטו על שום האנכרוניזם שלו. אלה טענו כי משך רוב הסרט סברו שהוא מתרחש מתישהו בין המאות הרביעית והעשירית לספירה – עד שהסצינה החותמת ממקמת אותו בראשית המאה ה-16 דווקא. אך דומה שגיבסון בסרט ביקש ליצור משל שהוא בה בעת היסטורי וא-היסטורי: צופה יהודי, למשל (אבל לא רק), יתקשה להימנע מאסוציאציות השואה שמעלים כמה מהדימויים החזותיים בו. מסעם של השבויים מכפרם אל הכרך, או גיבור הסרט שמטפס-כושל על הררי גופות בדרכו אל החופש. כל אלה הופכים את "אפוקליפטו" ליצירה מופשטת, בעלת נרטיב חסכני במיוחד, שמבקשת לתאר את הרגע ההיסטורי שבו היא עצמה נוצרה כרגע של בלבול, אלימות והיסטריה, אך כזה שבסופו תבוא גאולה (שהדימוי לה הוא, כמובן, הצלב שנישא שם בסוף).

במילים אחרות, גם אם היא מסתייגת קשות מהאופן שבו הוא מלבה את הסטראוטיפ של ילידי אמריקה התיכונה כפראים צמאי דם (ותמיהה היא אז כיצד הגיעו להישגים ארכיטקטוניים מרשימים כמו אלה המתוארים כאן) – מובעת ברשימה זו השתאות נוכח נחישותו של גיבסון לסייר בטריטוריות שהן על גבול השפיות והטירוף; נחישות שהופכת את סרטו ליצירה שהיא דוחה ומכשפת כאחת. “אפוקליפטו", כמתבקש משמו, הוא סרט על חברה שעל סף יום הדין, וכך משמשת הפואטיקה הקיצונית של אינוס, שיעבוד, עינוי, הכאה, שחיטה, שיפוד, עריפה, שפיכת מעיים וכיו"ב, מעין נבואת חורבן דתית במסווה של יצירה אפית קולוניאליסטית וראקציונרית.