עידן התמימות

מסך כבד של עצבות פרוש על פני "ילדי השמש", סרטו התיעודי, זוכה פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים השנה, של רן טל. תוך שהוא מסמיך קטעי ארכיון ו"סרטי בית" נושנים אל זיכרונותיהם של חברי קיבוץ בעבר ובהווה, הנשמעים מפיהם בפס הקול, יוצר טל סרט שכולו קינה על ערכים שהתפוגגו, תמימות שנמוגה ואידאולוגיה שקרסה.

כך, מבעד לדימויים הפסטורליים הלקוחים כולם מהוויי החיים הקיבוצי של פעם, מחלחלת לה אמת אחרת – זו הקשורה לקורבן הרגשי שנדרש הפרט בחברה השיתופית להעלות על מזבח השוויון וה"ביחד". התמונות המחויכות שמציגות הורים מאושרים המוסרים את ילדיהם הרכים לזרועות מטפלת בבית התינוקות, מלווים בסיפורים של חברי וחברות הקיבוץ המעידים, ממרחק הזמן, על הריחוק שחשו כתוצאה מהוריהם (שהתבטא, ביו השאר, בפניה אליהם בשמותיהם הפרטיים ולא כ"אבא" ו"אמא"), ועל הכמיהה הנוראה אליהם בלילות – כמיהה שאף הובילה אחד מהם לצאת למסע הרפתקאות לילי אל חדר ההורים, שכמעט והסתיים באסון.

הסיפורים שמהם נוצרת ההיסטוריה

לזכות סרטו של טל – בעצמו יוצא קיבוץ (בית השיטה), ומי שביים, בין היתר, את הסרטים התיעודיים "מוכר הרגשות" (על הבמאי ג'ורג' עובדיה) ו"דרך בן צבי 67” (על המכון לרפואה משפטית) – ייאמר, שאינו התקפה חזיתית שלוחת רסן כלפי החברה הקיבוצית, אלא שהוא משקיף על עברהּ במידה לא מבוטלת של נוסטלגיה, אהדה וכאב. התוצאה, על כן, היא סיפורם הקולקטיבי של אנשים שאמנם היו, בדיעבד, חיילים נאמנים בשירות האידאולוגיה הסוציאליסטית – אך מעידים על עצמם שהיה להם טוב. העבודה היתה דתם ותכלית קיומם, והם התהלכו בשבילי הקיבוץ כבני אלים ממש, מי שמסמלים בפועלם ובגופם את החזון הציוני בדבר חישולו של “היהודי החדש”. כמו היו הם בניה ובנותיה של חברה אוטופית ייחודית הקמה ומתממשת.

עיסוקו של "ילדי השמש" בהטמעות ה"אני" בתוך הקולקטיב (“בפעם הראשונה אמרתי 'אני'”, נזכרת אחת הדוברות בימים שאחרי עזיבתה את הקיבוץ. “מושג חדש: 'אני'”), מוצא לו ביטוי גם בבחירה האסתטית להשתמש אך ורק בחומרי ארכיון, שחלקם צולם בידי חובבים. גם בהם הדימוי הפרטי – ילדים, משפחה – מייצג, למעשה, משמעות כללית, רחבה הרבה יותר, של האידאל הציוני. רק בסיום, כאשר לראשונה נחשפים פני הדוברים, מתגלים הפרטים שמאחורי המימוש האידאולוגי. אוסף הסיפורים האישיים שמהם נוצרת ההיסטוריה.

הסרט – חשוב, אגב כך, לציין את עבודתו הנהדרת של העורך רון גולדמן – אינו מסתפק רק בביקורתיות מהולה בנוסטלגיה כלפי המפעל הקיבוצי. הוא גם, בקטע ארכיון שולי לכאורה, מנסה לעמוד על שורשי הדה-לגיטימציה שספגו הקיבוצים. זה קורה באספת בחירות – אלה של 1981, כמדומה – שבה נואם מנחם בגין בפני קהל משולהב כנגד האליטות "הישנות", ובראשן הקיבוצים. בד בבד, קשה שלא לחוש רתיעה מהצפייה באותם סרטי ארכיון שבהם מתוארים טקסי הבוגרים, ואשר מזכירים מפגני כוח של תנועות נוער פשיסטיות. התוצאה, כאמור, מורכבת ובעיקר – מרגשת.

"ילדי השמש" מוצג מדי ערב בסינמטק תל אביב