מובי דיק - הפולמוס

נכון בהחלט ש"התרגום הוא הרי עניין קובע מאוד כשמדובר ביצירת מופת, במיוחד כשזו יצירה שבאמת אהבת", אבל לא מספיק לחזור על משפטו החביב של מאיר אריאל, לצערי, ושמעתי זאת מכמה וכמה קוראים, "ההצלחה שמוטב לא להתגרות בה" - פשוט אינה קריאה עוד לקורא העברית בן זמננו.

בתרבויות העולם מקובל לתרגם מדי פעם מחדש יצירות מופת, וכל תרגום לא נועד להוציא את קודמו, אלא

כבודו במקומו מונח. כשהחלטנו (אנוכי והעורך חיים פסח) לתרגם שוב את "מובי דיק" של הרמן מלוויל לא באנו להתגרות באהרן אמיר, ובוודאי לא לפגוע בכבודו ולא בתרגום שלו. אך הזמנים השתנו, והעברית השתנתה מאוד.
לרשות המתרגם בן זמננו עומדים כלים שלא עמדו לרשותו של אמיר, (כן, גוגל) והם מאפשרים לדייק הרבה יותר בפענוח משמעות דבריו של מלוויל, הן בצדדים הטכניים והן הרעיוניים. אמחיש זאת בשתי דוגמאות: מלוויל כותב בפרק 7: "Methinks my body is but the lees of my better being", אמיר תרגם: "סבור אני כי גופי אינו אלא המחסה לישותי הנעלה יותר ואנ תרגמתי זאתי: "אני סבור שגופי הוא כל מה שנותר מן האני ותו לא".

המחלוקת מתייחסת למלה lees שאמיר תרגם כ"מחסה", והנה, על פי המילון lee הוא אכן מחסה "צד החסי" של הספינה, אך lees ביחיד הוא "משקע", או "מה שנותר" (סְחְלֶה בלשון החבר'ה). בפרק 40 מצטט מלוויל שיר ציידים ובו השורה: "Oh, your tubs in your boats, my boys", אמיר מתרגם "גיגית תוטל מיד", ואין זו גיגית אלא התוף שסביבו נכרך חבל החכה.

מיתוס התנופה התנכ"ית

באשר ל"תנופה התנ"כית" של מלוויל - גם היא מיתוס שהתקבע אצלנו, אולי בעקבות תרגומו היצירתי מדי של אמיר. למעשה, סגנונו המופלא של מלוויל מקיף את כל קשת הסגנונות, למן הטרגדיה היוונית, דרך ויליאם שייקספיר וכלה בתצהירים מפי עורכי דין; הוא בוודאי לא "תנ"כי".

זאת ועוד, מי שיקרא את התנ"ך בגרסת המלך ג'יימס, זו שבה קרא מלוויל, ייווכח עד מהרה במזלנו כקוראי עברית, שאנחנו יכולים לקרוא את התנ"ך במקור. קיים פער בין תרגום זה לבין השפה התנ"כית העברית, שעליה ממליץ הכותב למתרגם. כמובן שההעדפה של הלשון התנ"כית כשפת התרגום עושה עוול למקור המורכב מסגנונות שונים.

לכן בחרתי במודע להמעיט ככל האפשר בלשון שתקשה על הקורא ותפגע בשטף הקריאה - בעיקר

בתרגום המונחים הימיים, אבל לא רק זאת. בחרתי גם להיצמד ככל האפשר למנעד הלשוני של מלוויל בן המאה ה-19, באופן שימסור טוב יותר את "הקולות העתיקים המהדהדים ממילא בסיפור הרענן הזה".

ויכוח ללא מנצחים

אבל הרי בויכוח הזה אי אפשר לנצח: נניח לרגע שהייתי בוחר לתרגם את הספר לתנ"כית, ומותיר את השגיאות שבתרגום הקודם – האם היה זה מספק את המבקר? ואם "חידוש" הוא טעות אז מדוע בחר אמיר לחדש את התרגום הקודם של בורטניקר? האם לא חש שהמתרגם הקודם לא דייק דיו וסבר גם הוא, ובצדק, שהתרגום ההוא התיישן?