שתף קטע נבחר

"כאן זה לא יכול לקרות". אז זהו, שכן

"משהו צומח וגדל שלא הרגשתי בנוכחותו לפני. לא בכמות כזו. לא כאילו זה היה לגיטימי. לא כאילו שזו הפכה להיות דרך חיים. אינטרסנטיות, דאגה רק לישבן שלך, פחד מלהסתכן עבור הזולת". שני שטלריד, מסייעת לנפגעי תקיפה מינית, משתפת

בכל הרצאה שלי בתחום המאבק בעבריינות מין אני מכניסה גם את נושא האדישות החברתית הגדלה. אדישות חברתית מסוכנת ומסכנת. הפוכה מאהבת חינם, אהבת אדם. הפוכה מאחריות חברתית. הפוכה מ"ואהבת לרעך כמוך". הפוכה מ"כל ישראל אחים". אדישות חברתית שלא התקיימה בעבר.

 

הרי גדלנו על המשפט הזה שבארצות הברית אדם יכול ליפול ארצה ועוברים ושבים יחלפו על פניו ואף אדם לא יגיש לו עזרה. גדלנו עליו כניגוד לנו, הישראלים. שאמנם תמיד היינו ידועים בחוצפה שלנו, אבל באותה מידה גם בחום ובערבות ההדדית. "כאן זה לא יכול לקרות", הייתי שומעת כילדה עשרות פעמים. בחיי שלא דמיינתי שכן. כאן זה יכול לקרות.

 

לטורים הקודמים:

כרוניקה של אימה ואלימות בלתי נסבלת

חגיגת ניצחון

תדע כל אם עבריה

דרושים: גניקולוגים רגישים לנפגעות אונס

 

משהו צומח וגדל שלא הרגשתי בנוכחותו לפני. לא בכמות כזו. לא כאילו זה היה לגיטימי. לא כאילו שזו הפכה להיות דרך חיים. אינטרסנטיות, דאגה רק לישבן שלך, פחד מלהסתכן עבור הזולת, פחד מוצדק, אגב, אבל אבוי לכולנו לו לא היו קמים גם כאלה שלא יושבים בשקט. שפועלים, שמוחים, שעוזרים ומושיטים יד לאדם במצוקה.

 


אנשים חולפים על פני אדם פגוע על הכביש, כאילו היה פחית זרוקה

 

אם פעם היתה מועדת קשישה בכביש, היו רצים אליה 20 אנשים לעזור. היום, יש כאלה שעוקפים אותה עם הרכב. כאילו לא שמו לב. והאמת, בינינו, היום גם יגיע איזה אדיוט מוחלט שיצלם את זה כסרטון ויעלה בצירוף "חחח". אנשים ממשיכים בנסיעתם כשמתרחשת תאונת פגע וברח מול עיניהם וחולפים על פני אדם פגוע על הכביש, כאילו היה פחית זרוקה.

 

בחורות מחו, צעקו, ואף לא אחד אמר מילה

ובתחום שאני עוסקת בו זה אכן גם מורגש. בחורות שישבו בקרונות רכבת והוטרדו בצורה בוטה, מחו, צעקו, ואף לא אחד ברכבת התערב או אמר מילה. חיילת שמספרת שאת האונס הקבוצתי שעברה כשהיתה תלמידה בי"ב, הסריטו והפיצו בין חברים. והיא מספרת שכמה מהחברים שקיבלו את הסרטון שמראה אותה בוכה ומתחננת שיפסיקו הציעו לה "לסיים את מה שהם התחילו". סיפורים קשים על דרום תל אביב של פגיעות מיניות לעיני עוברים ושבים שאינם מושיטים יד ואינם מזעיקים עזרה. פשוט ממשיכים ללכת.

 

מה קרה לנו?! עם הסגולה. האם הגענו לתקופה שבה אנחנו מתרחקים מערכים ומוסר? האם אנחנו מאבדים צלם אנוש? האם לא נגיש עזרה לאדם במצוקה? האם לא נזעיק כוחות הצלה ונסמוך על אחרים שיעשו זאת?

 

ב-1998 חוקק בכנסת חוק "לא תעמוד על דם רעך" ועיקרו: "חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה. (רשויות: משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות". זה עצוב שצריך חוק בשביל לעשות את הדבר האנושי הטבעי המתבקש בעזרה לזולת במצוקה.

 

זה אמנם חוק, אך גם מצווה גדולה. הרמב"ם קובע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאווים החמורים, משום שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המציל נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו.

 

  • שני שטלריד היא אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ , ו״לא לבושה״ , הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.

 

 

  • מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
אדישות חברתית מסוכנת ומסכנת
צילום: shutterstock
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים