נשא את הקרב על כתפיו

בשיתוף הקרן החדשה לישראל

"כשנדבקתי, הסתכלתי סביבי וראיתי שלא קיים כלום. אין קבוצות תמיכה, אין מסיבות, אין הסברה. אמרתי לעצמי: ככה אני רוצה לחיות את החיים שלי? לא. ומאז אני נלחם כדי שהעולם יהיה יותר ורוד וחיובי". אבינוף פרומר, ממובילי המאבק הבולטים ביותר למען נשאי האיידס בישראל. צפו בסיפורו.

איידס. רק עצם הגייתה של המילה הזו בשנות השבעים והשמונים היה גורם לשומעיה לצמרמורת בכל הגוף. באותם ימים וירוס האיידס, או בשמו הלועזי HIV , נחשב למחלה סופנית שעל פי הערכות מומחים מתו ממנה למעלה מ-25 מיליון איש ברחבי העולם עד שנת 2006. על אף שהאיידס פוגע בקבוצות אוכלוסייה מגוונות, מי ששמם נקשר למחלה יותר מכל הם ההומוסקסואלים, בעיקר בשל העובדה שהדרך הנפוצה ביותר להידבקות בה היא דרך מגע מיני בלתי מוגן.

כיום, המחלה כבר אינה מעוררת את אותה אימה כבעבר. האחראי לכך הוא קוקטייל התרופות שבולם אותה והופך אותה למחלה כרונית בלבד. "בשנים 1997-1996 נכנס לעולם השימוש הראשוני בקוקטייל התרופות. הדבר היווה פריצת דרך ממש במחלה שנחשבה עד אז לסופנית. באמצעות הטיפול היא הפכה למחלה שניתן להמשיך לחיות לצידה",  מספר פרומר בעל אות יקיר הוועד למלחמה באיידס, גוף שפעל במשך שנים רבות בתמיכת הקרן החדשה לישראל.

"למרות שהקוקטייל הוכח באותה תקופה כיעיל נגד המחלה בחרה ועדת התרופות במשרד הבריאות שלא להכניסו לסל התרופות עקב עלותה הגבוהה. ההחלטה גזרה בעצם את מותם של הנשאים והובילה למאבק חריף ביותר של ארגוני האיידס בישראל - 'הוועד למלחמה באיידס' ו'בלה דואגת' בראשותי - במטרה להכניס את הקוקטייל מציל החיים לסל".

(צילום: יריב כץ)

במהלך 70 ימים סוערים בחודשים מאי-יוני 1998, כשהם זוכים לתמיכה מסיבית של הקרן החדשה לישראל, הוציאו חברי מטה המאבק אל הפועל הפגנות, ראיונות בתקשורת, משלחות נשאים לכנסת, שדולה פעילה, ריסוס כתובות גרפיטי ותובענה ייצוגית בבית הדין האזורי לעבודה מטעם האנשים החיים עם הנגיף. בסופו של דבר הוכתר המאבק בהצלחה כאשר משרד הבריאות הכניס את הקוקטייל התרופתי לסל.

נדמה שהיסטוריית המאבק למען נשאי האיידס בישראל שזורה יותר מכל בדמותו של פרומר, הנושא את המחלה מזה שלושים שנה והיה אחד משני הנשאים הראשונים בישראל שחשפו את עצמם ככאלו (השני היה פטריק לוי). הוא נולד בשנת 1969 בגבעתיים בשם אברהם פרומר. בגיל 17 יצא מהארון בפני משפחתו והחליף את שמו לאבינוף. בשנת 1988, בהיותו חייל בן 19 בנח"ל, קיבל את הבשורה המרה על הידבקותו במחלה. אבינוף שוחרר מהצבא והחליט להקדיש את מרצו לפעילות ציבורית לשינוי המודעות למחלת האיידס במסגרת התנדבותית ומקצועית, בהתחלה במסגרת "בלה דואגת", מערך הסברה לקהילה הגאה באגודת הלהט"ב, ולאחר מכן במסגרת הוועד למלחמה באיידס.

מה היה מצב הנשאים באותם ימים, היה להם למי לפנות?

"בתקופה שבה נדבקתי הוועד למלחמה באיידס היה רק בן שלוש וכל הנשאים היו בארון, בהסתרה מאוד גדולה, כך שהיה לי מאוד קשה למצוא אנשים שיכולים לתת אינפורמציה ותמיכה במצב שאליו נקלעתי. החלטתי לעשות מעשה והייתי שותף להקמת ולהפעלת קבוצת התמיכה הראשונה בישראל לאנשים החיים עם נגיף ה-HIV. אנשים מסביבי היו מאוד סקפטיים אבל הפעילות לא רק שהצליחה, אלא צברה תאוצה ובתוך שנתיים היו לנו כבר 55 אנשים שמחציתם היו בכלל סטרייטים".

מה הייתה עמדת הממסד ביחס למחלה?

"כבר מההתחלה הייתה הרגשה מאוד חזקה בקהילה הגאה בכל העולם שמכיוון שהמקרים הראשונים היו מקרים של הומוסקסואלים, שאין הקצאת משאבים למחלה הזו שנחשבה ל'סרטן של ההומואים'. מעבר לקהילה הגאה, שאר האוכלוסיות שנדבקו במחלה היו אוכלוסיות שנחשבו גם הן למוחלשות בזמנו כמו הנרקומנים, השחורים וההיספנים. כל הפעילויות שלנו היו מוטות בעצם למטרה הזו, לשינוי המודעות למחלה".

ארגון "בלה דואגת" בראשותו הפיק לאורך השנים מסעות הסברה רבים, וב-1995 השיק את פסטיבל הוויגסטוק הראשון בגן העצמאות בתל אביב - מופע של אמני דראג. האירוע יועד לגיוס כספים עבור המאבק באיידס ולקידום המודעות למחלה. פרומר הנחה את המופע בדמותהּ של נופית תידהר. "במהלך הפסטיבל של שנת 1998, שהתקיים ביום שישי, עצרה המשטרה את האירוע כיוון שהשבת נכנסה. פשוט כיבו את הרמקולים בצורה פתאומית באירוע בו השתתפו יותר מ-10 אלף איש. השוטרים עטו כפפות על ידיהם", הוא מספר. "חברי הקהילה יצאו בכעסם לרחוב הירקון וחסמו את הכביש בהפגנה סוערת. זו הפעם הראשונה שהקהילה הפגינה את כוחה במדינה".

(צילום: יריב כץ)

במהלך השנים הבאות הוביל פרומר מהלכים רבים נוספים כמו הקמת פרויקט "קו לנשא" - תמיכה טלפונית ואנונימית לנשאים, לבני משפחותיהם, לקרוביהם ולבני זוגם, והפקה ועריכה של תוכנית הרדיו "סינדרלה יוצאת מהארון" ברדיו השרון (99FM), תוכנית רדיו לילית ראשונה מסוגה לקהל ההומוסקסואלי.

מה אתה עושה כיום?

"כיום אני משמש כיו"ר ארגון "חיים עם "HIV. זהו ארגון של נשאים למען נשאים במטרה לשפר את חייהם ולהחדיר את המודעות לכך שנשא המטופל בקוקטייל איננו מדבק".

נשא אחר שהיה במרכז המאבקים הוא פטריק לוי, לשעבר יו"ר הוועד למלחמה באיידס. "ב-1997, כשמשרד הבריאות החליט שהקוקטיילים לא יסופקו לחולים כי העלות יקרה מדי, החלטנו לצאת למאבק על החיים שלנו ולתבוע את הממשלה - ובית הדין לעבודה בתל אביב הכריח את הממשלה לספק את התרופות והטיפולים. זה היה ניצחון גדול מאוד, אך עבור חלק מהאנשים זה היה מאוחר מדי, כמו בן זוגי שנפטר בסוף שנת 2000. אגב עמותת אחת מתשע לסרטן השד לקחה את אותו תקדים והצליחה להכריח את משרד הבריאות לספק להן טיפולים, ואפילו האו"ם אימץ את התקדים הישראלי".

כמה חולי איידס יש כיום בישראל?

יש כיום רשמית 8,000 חולי איידס בישראל אבל על פי נתוני משרד הבריאות והוועד לאיידס יש עוד 3,000. הפרופיל השכיח של הנדבקים החדשים הם הומוסקסואלים בני 18-25 והם כמובן מקבלים טיפול. היחידים שלא מקבלים היום טיפול הם מאות מבקשי מקלט, ואנו פועלים כיום לשינוי המצב הזה".

"שנת המאבק על הכנסת הקוקטייל לסל הייתה תקופה מאוד מעניינת עבור הקהילה הגאה בישראל" מסכם פרומר, "מעבר להצלחה במאבק התקיים באותה תקופה פסטיבל הוויגסטוק הראשון, דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון וגם התקיים מצעד הגאווה הראשון. בעיניי קיים קשר מאוד הדוק בין מאבק האיידס והתרופות לבין הנסיקה הגדולה בקבלת הגייז והתקדמותם בחברה בארץ". אגב, פסטיבל וויגסטוק 2018 המתקיים משנת 1993, יתקיים השנה ב-6 ביוני, יומיים לפני מצעד הגאווה בתל-אביב, בציון 20 שנה לאלימות המשטרתית שהתרחשה בוויגסטוק של 1998.

ההתקדמות אכן גדולה, אך עוד יש מה לעשות. בקרן החדשה לישראל מספרים בגאווה כי הם ממשיכים לתמוך במאמצים המשפטיים והציבוריים שנועדו להבטיח את זכויותיה של קהילת הלהט"ב בארץ בנושאים כמו נישואים אזרחיים, זכויות אימוץ ועוד. כן ניתנת תמיכה לשלל ארגונים, ותיקים וחדשים, וביניהם אגודת הלהט"ב, ארגון בת קול (שתומך בנשים גאות מהמגזר הדתי), חברותא, דרך שירה בנקי, הבית הפתוח בירושלים, מצעד הגאווה בירושלים ורבים אחרים.

בשיתוף הקרן החדשה לישראל